המכתב הבא, שנשלח למערכת 'מאורות הדף היומי', נושא בחובו סיפור אישי מרגש, על הדף היומי, כמובן. וכך מספר השולח, שחתם את מכתבו בשם א' ר' מירושלים.
ברצוני לשתף אתכם בסיפור מופלא שקרה בביתנו עם תחילת לימוד מסכת שבת, ואשר האיר את עיני כי אכן, סייעתא דשמיא מיוחדת מלווה את המחזיקים בבריתו של הקב"ה – הלומדים תורתו.
אבי, שהצטרף למחזור הדף היומי, נוהג לקחת לשיעור הגמרא מהש"ס הגדול העומד במדף המרכזי בביתנו. עם התקרב סיומה של מסכת ברכות, הצרנו כולנו על מה שמעיק עלינו כבר שנים ארוכות – העדרותה של מסכת שבת מהש"ס של אבי.
היה זה לפני שנים רבות, כאשר אבי היה שקוע בעומק סוגיה במסכת שבת, אבדה הגמרא במונית בדרכו חוצה לעיר, ולמרות המאמצים הרבים שהשקענו בחיפושים – עקבותיה נעלמו. כך, כשחגגנו עם אבא את סיום מסכת ברכות. ידענו שהערב, עם תחילת לימוד מסכת שבת, אבא יאלץ ללמוד את שיעורי הדף היומי בגמרא הנמצאת בבית הכנסת, ולא בש"ס החביב עליו.
והנה, בשעות אחר הצהרים הטלפון מצלצל. האלמוני שמעבר לקו ביקש לוודע שאכן הגיע למשפחתנו, וסיפר על… גמרא ישנה וגדולה בהוצאה מפוארת הנושאת בעמודה הראשון את שמנו ואת מספר הטלפון, שמנה אז שש ספרות מאז.
איך הגיעה אליו הגמרא? סתם, הבוקר הוא התפלל ב'זופניק' (בית כנסת בשכונת גבעת שאול בירושלים), והגמרא היתה מונחת לידו. הוא מתפלל שם קבוע. ומעולם לא ראה שם גמרא מהוצאה זו. וכך, באותו ערב אבא הלך כרגיל לשיעור דף היומי עם הגמרא האבודה – הקבועה של מסכת שבת בחיקו".
הוא מסיים את מכתבו במילים המחממות את הלב: "לא נס גלוי, לא מופת, ואף לא אגדה מיוחדת. סתם מעשה על הקירבה המיוחדת, שבין לומדי הדף היומי לבין הגמרא הקדושה, אותה הם כה אוהבים".