"מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כ"ה, ב')
בשנות קדם שררה בבית רבינו עניות מרובה במידה שאין לתארה ואין לשערה. כאשר אחת מכלותיו התארחה בבית לראשונה בשבת, הכינו לכבודה מאכל מיוחד שבדרך כלל לא נהגו להכינו. היה זה מאכל זול, המצוי כיום בשפע בשווקים, אך באותם הימים בביתו הדל של מרן הגרי"ש אלישיב נחשב מאכל פשוט זה כמעדן מלכים יקר המציאות.
בבית היו ילדים רבים, וכאשר הוגשו המנות בני הבית שמו ליבם לכך שכל המנות חולקו ולא נותרה כל מנה בעבור הכלה הצעירה. בעוד המסובים יושבים נבוכים ומעיפים מבטים חטופים בצלחתה הריקה של הכלה, קלטה הרבנית לאה אויערבאך ע"ה, שהייתה אז נערה צעירה, את המבוכה שנוצרה ובן־רגע החליקה את מנתה לצלחתה של הכלה, שבאותה העת לא הבינה את המתרחש ורק בחלוף עשרות שנים הבינה כי מאכל זה הוכן לכבודה.
מרן ישב בראש השולחן, וכאשר הבחין במעשה האצילי של בתו הצעירה עפעף לעברה בעינו, מסמן לה ברמיזה כי גאה הוא בהנהגתה הנבונה. היה זה עפעוף קצר כהרף עין, אולם הערכתו הרבה של אביה, שבוטאה ברמז קל, הייתה שווה בעבור הנערה הצעירה יותר מכל אוצרות תבל.
משיבת נפש
בן רבינו, יבלחט"א רבי בנימין אלישיב שליט"א, העיד כי בימי נעוריו הגיעה לאוזניו שיחה שהתקיימה בין אביו ואמו, שבה דנו השניים בדלות הרבה ששררה בביתם.
במשך שנים רבות היה תלוי שעון עתיק ונאה בחדר השינה, אולם באותה העת, כאשר המחסור הרב והדוחק העצום איימו להכריע את הבית, פנתה הרבנית אל בעלה הגדול והציעה למכור את השעון כדי שיוכלו להתקיים במעט הפרוטות שיקבלו בעבורו, בעוד רבינו נענה לדבריה ומסכים עמה.
בעניין זה הוסיף לספר רבי יצחק דרזי: "טבע האדם שכאשר הוא שרוי בדלות ומחסור הדבר פוגע ביישוב הדעת ובמנוחת הנפש שלו ושל בני משפחתו. עקב כך, מאז ומתמיד תמהתי בלבי כיצד עלה בידי מרן ובני ביתו להחזיק מעמד במשך שנים כה רבות, כשהם מתקיימים בתנאי עניות נוראה, מבלי שהדבר יזיק להם כלל וייתן אותותיו בחייהם ובאורחותיהם.
"באחת ההזדמנויות הצגתי את תמיהתי בפני רעיית רבינו שהשיבה: 'הכל בזכות מידת השמחה! בביתנו שרתה תמיד שמחה עצומה על שזכינו לכך שאבי המשפחה יושב ולומד בהתמדה גדולה, ועל ידי זאת החזקנו את הבית!'".
באתנויי גברייהו בי רבנן
ברבות הימים, כאשר היה רבינו לעיני העדה ולרבן של כל בני הגולה, דאגה הרבנית וחששה שעול הציבור יטרידו מלימודו. באחת ההזדמנויות, כשאחד מגדולי הדור פקד את ביתם ביקשה ממנו הרבנית שיתפלל על בעלה כדי שיוכל להתמיד בלימודו ללא כל טרדות!
כאשר בקשת רעייתו הגיעה לאוזניו, אמר מרן בהתפעלות: "אמנם כל אשה מבקשת שבעלה יהיה גדול בתורה וכל אם שואפת לגדל בנים תלמידי חכמים, אבל ייתכן שבשאיפה זו מעורבת גם מחשבה זרה, כיון שאם בעלה ובניה יהיו גדולים בתורה הם יזכו גם לפרנסה טובה, כבוד וגדולה. אך לעומת זאת, כל בקשתה של רעייתי הינה שאוכל להמשיך ללמוד ללא כל טרדות!".
מעניין לציין, כי קשר השידוכים בין שני מאורי הדורות, הלוא הם מרן בעל ה'קהילות יעקב' ומרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, נוצר בעקבות מסירותה והקרבתה של הרבנית בעבור תורת בעלה.
המעשה אירע בתקופת שידוכיו של רבי חיים קנייבסקי, כאשר חמיו לעתיד – הלוא הוא מרן הגרי"ש אלישיב, נכנס אל מרן ה'חזון איש' כדי לשוחח עמו בלימוד ולהיוועץ בו במספר נידונים הלכתיים.
לאחר שמרן נפרד ממנו לשלום ויצא מן הבית פנה ה'חזון איש' לבני ביתו ואמר, שצריך לברר האם יש לרבי יוסף שלום בת שהגיעה לפרקה. "יישוב הדעת בלימוד התורה כפי שראיתי על פניו מוכיח שרעייתו מוסרת את כל כולה לתורתו, ואם כן ניתן להניח שגם בתו ינקה את אווירת התורה השוררת בביתה, ועל כן כדאי לשדכה עם אחייני, בנו של מרן הסטייפלר!".
ואכן, דברי ה'חזון איש' התקיימו במלואם, וכך קם ונהיה השידוך בין שני מאורי הדורות ורבי חיים קנייבסקי היה לחתנו של מרן.
נכד רבנו, הרב ליפא ישראלזון, מספר: "בעת רצון סיפר לי אבי, רבי יוסף ישראלזון, שבתקופה בה הוצע לו השידוך עם בת מרן הגרי"ש אלישיב, עמדו על הפרק עוד שני שידוכים מכובדים ורמי מעלה. המעשה אירע בסוף שנת תשי"ד, לאחר שמרן ה'חזון איש', עמו נהגו להתייעץ עד עתה על כל צעד ושעל כבר הסתלק לבית עולמו. מכיון שכך פנה אבי לרבו, רבי דוד פוברסקי, שהכיר את משפחתו עוד מהעיר ברנוביץ שבליטא, ונועץ עמו בדבר שלושת השידוכים הנכבדים העומדים על הפרק.
"לאחר ששמע את שלושת השמות המדוברים, ציין רבי דוד כי בזמנו שוחח עם מרן ה'חזון איש' שחיווה את דעתו ואמר, כי אם מבקשים למצוא דוגמא לבית של תורה אליו ראוי להיכנס, הרי שזו ביתו של רבי יוסף שלום אלישיב. למותר לציין, כי כאשר הדברים המפורשים והנחרצים הגיעו לאוזניו של אבי, אמר כי נהיר ובהיר לו לאיזה שידוך עליו לגשת ועם מי עליו להקים את ביתו".
שלא על מנת לקבל פרס
במשך כל שנות חייו היה מרן הוגה בתלמודו, כשהוא מסתגר בצנעה בד' אמות של הלכה ועוסק בתורה שלא על מנת לקבל פרס. מעולם לא תר אחר משרות כאלו ואחרות, ואף כאשר התבקש לא אחת לקבל על שכמו כהונות רמות ונכבדות, ששכר רב עומד בצדן, סירב להיענות לדבר.
לימים העידה רעיית רבינו כיצד עלה בידי הנוגעים בדבר לשדל את מרן ליטול על שכמו את כהונת הדיינות בניגוד לרצונו הראשוני. כאשר ההצעה הובאה לפתחו סירב מרן בכל תוקף לקבל את המינוי, ולא נעתר לכך אף לאחר שראשי הכולל בו למד הפצירו בו ליטול על שכמו את המשרה. בניסיון להפוך את הדברים לעובדה מוגמרת עשו הנוגעים בדבר מעשה ופרסמו בעיתונות התקופה כי מרן כבר נבחר לכהן כדיין בבית הדין – כל זאת עוד בטרם ניאות לקבל על עצמו את המינוי. אולם גם מהלך זה לא שינה את דעתו כמלוא נימה.
רק לבסוף, כאשר חמיו, הצדיק רבי אריה לוין, הצטרף למפצירים ועתר בו לקבל על עצמו את המשרה, נענה רבינו לדבר וניאות לשמש כדיין.
עם מינויו של רבנו לכהן כדיין סברו חברי 'תפארת בחורים' כי אין זה מן הראוי להניח לו לדור עוד בדירה הדלה בה התגורר עד עתה.
בני החבורה פנו לרבם וביקשו לסדר בעבורו דירה נאה ומרווחת, אולם מרן השיב להם דברים כהווייתם ודחה את הצעתם באומרו: "אמנם בשנים הקודמות, כאשר ילדיי הקטנים היו ישנים במשמרות מחמת חוסר מקום והדירה הייתה צרה מלהכיל את יושביה, היה בכך צורך. אבל כיום, כאשר צאצאיי כבר עוזבים את הבית, אינני רואה בכך כל נחיצות!".
כהמשך לעניין זה, מן הראוי לציין כי רבינו הרחיק עצמו מכל נגיעה אישית וקבלת טובת הנאה מתוקף תפקידו הרם בבית הדין. לאור כהונתו הבכירה כדיין בבית הדין הגדול היה מרן זכאי להטבות שונות על חשבון הקופה הציבורית, אך חרף זאת הוא מיאן לקבל כל הטבות ותגמולים נוספים מעבר למשכורת הקבועה. עם התבגרותו והיחלשות גופו עלתה ההצעה לממן בעבורו מונית שתוביל אותו מדי יום עד לפתח בית הדין, אך רבנו דחה את הרעיון והמשיך לצעוד ברגליו לבית הדין יום אחר יום, כמנהגו מימים ימימה.
רבי בצלאל ז'ולטי, שהיה יושב עם רבינו במושב אחד בבית הדין, העיד עליו כהאי לישנא: "כאשר ישבתי במחיצת הגרי"ש אלישיב, הייתי רואה לנגד עיניי אדם שכל ענייני הכבוד אינם נוגעים אליו אפילו באחוזים קטנים. לא הייתה אצלו כל משמעות לא לעושר, לא לכבוד ולא לתענוגי עולם הזה, אלא רק ליגיעה ושקידה בתורה בפרישות מופלאה!".
אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה
נכד רבינו, הרב ליפא ישראלזון, מספר: "לפני כעשרים וחמש שנים פנה הרב ירוחם פישל פפר לאבי, רבי יוסף ישראלזון, וסיפר כי אחיינו, גביר אדיר בן למשפחת רייכמן, מבקש ללמוד עם מרן הגרי"ש אחת לחודש באופן קבוע, ולפיכך מבקש הוא לנסוע יחד עם אבי אל רבינו ולדבר על לבו שייעתר ללמוד עמו בחברותא.
"אבי השיב על אתר, כי לדעתו קלושים הסיכויים שרבינו ייענה להצעה, ועל כן סבור הוא כי הנסיעה כולה מיותרת. אולם בימי חול המועד, שבהם הוא מגיע בלאו הכי לירושלים, מוכן הוא לפנות לרבינו יחד עם הנגיד ולהעלות בפניו את הבקשה.
"ואכן, באחד מימי חול המועד, כאשר נסענו לירושלים נכנסו אבי והנגיד אל הקודש פנימה ופרשו בפני רבו את הבקשה. רייכמן פנה למרן וציין כי ערך חשבון ובירר מהו הסכום הנדרש שדי לחתן את כל נכדיו המרובים של רבינו.
"'הכנתי צ'ק של כמה מיליוני דולרים על כל הסכום הנדרש!', הכריז הנגיד, 'ורוצה אני לתתו במתנה למרן על מנת שיקדיש לי שעה אחת בלבד מדי חודש כדי שאוכל לברר את ספקותיי וללמוד עמו בחברותא!".
מרן שמע את ההצעה ובלא שהייה השיב בבת שחוק מהולה בתמיהה: "האם נראה לך שבשביל כמה מיליונים שווה לשנות זמן מועט מסדרי הלימוד?!".
(מתוך הספר 'עמודו של עולם')
