"הכל שווה כדי שלאבא יהיה קשר טוב עם הילד"

• האם יש הבדל בין דורנו לדורות קודמים מבחינת הענישה הנדרשת כשילד אינו מתנהג כשורה?

האדמו"ר: "חלק מרכזי בשיטת החינוך הנדרשת בימינו – הוא זהירות שלא להכות ילדים. חלילה מלהגיע למצב כזה. אם אין ברירה, עדיף לנקוט בשלילת זכויות, כמו לא לקחת את הילד לאיזה מקום, לא לקנות לו משהו וכדומה. עונש כזה הוא נקי ועדין יותר מאשר ביטוי של כעס או מילת רוגז, ועל אחת כמה וכמה הכאה, חס ושלום".

• הכאה אינה באה בחשבון אף במקרים קיצוניים?

האדמו"ר: "נאמר זאת כך, אסור להגיע למצב שבו נצטרך להשתמש במקל חובלים חס ושלום".

• יש הורים שטוענים שכלפי ילדים מסוימים – זו הדרך היחידה

האדמו"ר: צריך להיזהר מכך מאוד. אמנם נאמר במקורותינו 'חושך שבטו שונא בנו' , אבל מנגד נאמר גם 'חנוך לנער על פי דרכו'. ודרכו של נער בימינו הוא לא לקבל סטירות. וגם אם אין ברירה – מי אמר שצריך לתת סטירה בפנים. מספיק פאץ' קטן וסמלי ביד. ברוב המקרים, ילד שמקבל מכה קלה בידו הוא מושפל מספיק כדי ללמוד ולהפנים שנהג שלא כשורה . בדורנו, לתת מכה בפנים זה כמעט גובל באכזריות. אסור להגיע לזה. רוב גודלי ישראל בדורות הקודמים לא השתמשו מעולם בעונש הזה, והם מסתמא חינכו את ילדיהם בצורה מעולה.. הם גם הכירו את הפסוק 'חושך שבטו שונא בנו', ואף על פי כן נמנעו מכך. בדרך כלל, די בכך שההורה מראה פנים רוגזות לבנו או שמביע את חוסר שביעות רצונו באמצעות מבט נוקב. לא צריך להכות".

• במקרה של מריבה בין הילדים בבית, האם על ההורים להתערב תמיד, או שמוטב לתת לעניינים להסתדר לבד?

האדמו"ר: בוודאי שצריך להתערב. על ההורים לקחת את הילד הצידה או לחדר אחר, וללמדו שמותר להיות צודק ומבוגר – ועדיין לוותר. זה חלק מחובת החינוך הרובצת על ההורים".

• אבל ישנם בתים שבהם מתקיימת שגרה של מריבות בין הילדים מדי כמה דקות. האם בכל פעם נדרשת התערבות?

האדמו"ר: "בהחלט. אחרת יתרגל הילד שכל דאלים גבר. הוא ייקח מאחיו צעצוע רק משום שיש לו יותר כח. לכן, חייבים להעיר לילדים בכל פעם שהם מתקוטטים. ברור שאופן התגובה צריך להיות שונה בכל גיל, אבל לא להתערב זה לא נכון, כי ההתעלמות תגרום לכך שהילד ירכוש מידות שאינן טובות".

די לחלוקת פקודות

• האם הורה צריך לנהוג בחברות עם בנו, או שראוי לו לשמור על דיסטנס?

האדמו"ר: "אבא שרוצה להצליח בחינוך הבנים, צריך לעטות לראשו שני כובעים. האחד, שאותו צריך לעטות עשרים ושלוש שעות ביממה, הוא כובע של סמכותיות אבהית. להציב גבולות, לקבוע מה כן ומה לא, וקצת להיות תקיף. בשעה הנותרת עליו לעטות כובע של חבר. לתת לטיפה, לשמוע מה מעיק על הילד, ואם אפשר – קצת לשחק, לעשות ציור, לתת קומפלימנט. הילד צייר פנים של צדיק? אפשר להציע לו לשפר את הציור, לעשות את הפאות כך וכך, ובאופן כללי – לתת לילד תחושה שאנחנו רואים את עצמנו מחויבים להצלחתו בכל שלב בחיים".

האדמו"ר ממשיך: "הורה שלא ינהג כן, מבלי משים יגיע ילדו לחיים באווירה של פקודות: כבר מגיל שלוש מעירים אותו מוקדם בבוקר, ואומרים לו: 'יענקי, מאוחר לך, אתה צריך ללכת לחיידר'. לאחר ששולפים אותו ממיטתו בכוח, ונוטלים לו 'נעגל וואסער' בכוח, ומכניסים אותו לטנדר בכוח, ובערב פוקדים עלו 'תעשה ברכה', סדר את החולצה', 'תאכל מהר', תברך ברכת המזון', 'תקרא קריאת שמע' - יוצא שמהבוקר עד הבוקר הילד רק מקבל פקודות. אדרבה, שוחח איתו! דבר איתו כמו חבר! אם ההורה ישמש עבור ילדו כחבר, הילד לא יחפש חברים בחוץ".

• וזה לא עלול לפגוע במורא האב?

האדמו"ר: "התשובה שלילית. האבא צריך לחפש שבנו ירצה להיות חברו במידה כזו, שהבן ירגיש שאם ינהג שלא כשורה הוא עלול לאבד את החבר".

• האבא יכול לומר זאת מפורשות?

האדמו"ר: "לא,חלילה. רק לתת את ההרגשה הזו. וכאמור, רוב היום לנהוג כאבא, אבל חצי שעה ביום לנהוג כחבר".

• יש בתים שבהם האבא הוא המלך, והכל מתיירים לפי הוראותיו. האם אין צורך שהאבא ייטול חלק במטלות הבית ולו בתור דוגמה אישית?

האדמו"ר: "אם אב רואה שילדיו עצלים ואינם מכבדים את בקשותיו לסייע בבית – ברור שעליו להציג דוגמה אישית. עליו לומר לילדיו: 'אמא עבדה קשה, עכשיו שכולם יתאמצו, יעזרו לפנות, ינקו'. כשהילדים יגדלו וילמדו, אז יוכל האבא לשבת במקומו. לא כל מה שעושים בגיל שלושים צריך לעשות בגיל חמישים... אבא שיראה דוגמה אישית ייווכח ביום מן הימים שיגיע שלב שבו הילדים יגידו: 'אבא, שב ברוגע. אנחנו נעשה הכל'".

• מהו המינון הנכון במתן פרסי עידוד?

האדמו"ר: "הייתי אומר שפרסים הם משהו שמלמד את הילד שהוא מסוגל להציג הישגים. כשאומרים לילד ללמוד פרק משניות בעל פה, הוא עלול שלא להאמין שהוא מסוגל לכך. הוא אינו בטוח ביכולותיו. אם יבטיחו לו פרס – הוא יתאמץ, ואז ייווכח ביכולותיו, ובהמשך כבר לא יצטרך ממתק או פרס כדי ללמוד. כשיגדל, ניתן יהיה לעודדו באמצעים חשובים יותר. מה חשוב יותר? לפעמים מילת הערכה או פרס רוחני: סט משניות, חומש עם אור החיים. לאט לאט מעלים את הרמה".

• האם יש מקום שהאבא ירבה להגיע לבקר את ילדו ב'חיידר', או שזוהי טרחנות מיותרת?

האדמו"ר: ראיתי מלמדים שמרגישים מחויבות עמוקה יותר כלפי ילדים שהוריהם עומדים בקשר רצוף. לעומתם, ישנם מלמדים שאצלם, זה לא מעלה ולא מוריד. אם האבא רואה שזה לא תורם לא לילד ולא למלמד – עדיף להימנע מכך. צריך להיזהר שהילד לא ירגיש נבוך מריבוי הביקורים. לא כל ילד אוהב שאביו בא לבקרו מדי שבוע. זה עלול לגרום לו לחשוב: שמא יש לי בעיה? על מה אבא מסתודד עם המנהל? האם הוא מלשין עלי? אולי הוא מספר לו מתי הלכתי לישון?"

• האם יש חשיבות במילוי הערות בדף הקשר השבועי מעבר לציונים הרגילים?

האדמו"ר: בוודאי שכן. כדאי מאוד לכתוב ארבע או חמש מילים- פעם מחמאה לילד ופעם 'יישר כח' למלמד. הילד עוקב אחר ההערות הללו, ועל ידי כך אנו מחנכים אותו למידה של הכרת הטוב, דרך ארץ, ו'מורא רבך כמורא שמים'".

• לעיתים, במקומות מסוימים, קיימת תחושה של פיחות במעמד המלמדים. אברכים שונים חשים שלא מתאים להם לשמש כמלמדי תשב"ר? האם יש לכך צידוק?

"אינני חושב שהדבר נכון. מלמד שמתמסר לתלמידיו – אין נעלה הימנו. הגמרא אומרת בסוכה: 'ותורת חסד על לשונה – זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים".

'לעולם לא להתייאש'

• נשאל האדמו"ר: הורים לילדים נושרים מרבים להתחבט בשאלה עד כמה נכון להם 'לחזר' אחר ילדם הסורר. מצד אחד, הם רוצים לנסות ולהחזירו למוטב. מצד שני, חיזור מוגזם עלול להביא לתוצאה הפוכה. אולי יש מקום להעניש את הילד ולצנן את היחסים עמו במקרים כאלה – במיוחד כשיש חשש שהילד לא ייענה לחיזורים?

האדמו"ר: "העולם אומר: חולה – לאיזה צד שמשכיבים אותו זה כואב לו. כן הדבר כאן. כל צעד שיינקט כרוך בסיכון הפוך. התנכרות יתרה עלולה להרחיק עוד את הנער, אבל עשויה גם לגרום לו הרהורי חרטה. קירוב וחיזור עשוי להשיב את הנער למוטב ועלול להביאו לידי מרדנות. לכן, במקרה כזה, רצוי ונכון 'לרחרח' תחילה. לשלוח מכתב, לשגר שליח סמוי שיתהה את קנקנו של נער, שיבדוק את מצבו, שיבחן האם הוא מפויס, או שיש בלבו מטען נגד ההורים. את המוקשים יש לפרק בזהירות, וכך לצמצם את הפערים. זה מצריך הרבה עקביות".

• צריך להכניסו הביתה גם אם ברשותו כלים בלתי ראויים?

האדמו"ר: "לא. צריך לומר לו – בחוץ אני לא בעל הבית, אבל פה, בבית, אני בעל הבית. אתה רוצה להיכנס? בשמחה, אבל את הכלי המסוכן תשאיר בחוץ'. לא לתת לגיטימציה לכלי, אבל לתת לגיטימציה לילד".

• ואם הילד מתעקש? צריך לעמוד על כך בנימה תקיפה?

האדמו"ר: "מותר להורה לעמוד על כך; 'אני מצטער, לא ארשה שיכניסו פצצה לבית שלנו'".

• מותר להביא ילדים לבית הכנסת בכוח?

האדמו"ר: "מי שמביא את ילדו בכוח – גורם רק נזק. ילד כזה יאבד את הרגש לתפילה".

מה עושים מול ילד שמסרב לחבוש כיפה?

"בגיל פחות משלוש, ברור שלא צריך לכפות בכוח. גם מעל גיל שלוש, עדיף להבטיח פרס, להציע בנועם. בדרך כלל כשהולכים בעדינות, בסוף כובשים את לב הילד".

• לגבי הנוהג שהשתרש לשגר מתנות למלמד בפורים ובמועדים נוספים – יש בכך חיוב?

האדמו"ר: "יותר מאשר עצם החיוב – יש כאן עניין של הכרת הטוב והבעת הערכה. בשולחן ערוך כתוב שנותנים מתנות למלמדי תשב"ר בפורים ובחנוכה. זה מופיע בכתבי הפוסקים. אמנם אי אפשר להוציא זאת בבית דין, אבל כדאי לתת, אפילו לא סכומים גדולים. חמש המילים המצורפות חשובות יותר ממאה השקים שמוכנסים למעטפה. 'גוט יום טוב, תודה על ההשקעה, בהערכה רבה' – זה שווה יותר מהכסף. כך המלמד חש שמעריכים את עבודתו. הייתי מסכים אפילו שהילד יראה את הפתק, וכך יקבל שיעור בהכרת טובה למי שמטיב עמו".

לא לכפייה לימודית

• לגבי ישיבות ערב, 'מתמידים', עד כמה חשוב לשלוח את הילדים למסגרות הללו?

האדמו"ר: "זה תלוי באופי הילד. אם אפשר לשכנע אותו ללכת ל'מתמידים', ברור שזה חשוב ביותר. אבל אם הוא לא רוצה – אין לכפות עליו בכוח. צריך להיזהר, לא להעמיס, חס ושלום. מדי פעם, כשהאב לוקח את בנו למנחה ומעריב, הוא יכול להצביע על חבורת ילדים שיושבת ולומדת ולשאול: 'אולי אתה רוצה להצטרף?' אם הוא מתחיל להתחמק בתירוצים שונים – צריך להניח לו וללכת עמו הביתה לארוחת ערב".

אבל להמשיך לשכנע שוב ושוב?

האדמו"ר: זה כבר לא שכנוע, זה לחץ. לפעמים אומרים שהם רק 'משכנעים' את הילדים, אבל למעשה הם לוחצים עליהם. הגבול קצר מאוד. צריך להיזהר לא לפגוע בילד ולא לעשות על כך 'ברוגז'. אפשר לומר לילד: 'טוב, אם היית רוצה להיות 'גדול' היית הולך ל'מתמידים'. כנראה אתה רוצה להיות מוכר בחנות, חבל'. אבל לא יותר מזה".

• במה צריך לעסוק בסעודת שבת?

האדמו"ר: "כל דבר שיביא את הילד לידי אהבת תורה ויראת שמים. יש ילדים שדברי תורה ירוממו את רוחם, יש כאלה שדווקא סיפורים יגרמו להם להתעוררות. העיקר המטרה, הדרך לכך אינה משנה".

• איך מסבירים לילד על הצורך להישמר בשבת מדיבורים בטלים?

האדמו"ר: "אומרים לו שחז"ל הורו 'שלא יהא דיבורך בשבת כדיבורך בחול'. ילד בן שמונה או תשע אמור להבין זאת".

אבל אחד מזמני האיכות בימינו של הורים וילדיהם הוא יום השבת. האם בהימנעות מדיבורי חול אנו לא מחמיצים את חיזוק הקשר עם הילד?

האדמו"ר: "שום החמצה אינה יוצאת מקיום ה'שולחן ערוך'. בשבת מדברים רק על מה שמותר לדבר בשבת. לא מדובר כאן על דברים אסורים, או על לשון הרע ושקר וכדומה, שעליהם אסור לדבר כל השבוע. מדובר על דיבורי היתר, שבימות השבוע מותר לדבר בהם".

• אז על מה אפשר לדבר?

"לספר סיפורי צדיקים, ולתת לכל ילד לחזור על 'ווארט' על הפרשה. ואני מדגיש: רק אם הוא רוצה. צריך להציע זאת בעדינות, ואם הוא מתחמק – יש לומר לו: 'לא נורא, בפעם אחרת', ומובטחני שבשבוע השני או השלישי הוא כבר יכין מעצמו ווארט לשולחן שבת".

• עד כמה מותר להציק לילדים עם המבחנים בשבת?

האדמו"ר: "לא רק בשבת; גם בימות החול, הצקה כזו רק גורמת נזק. אנו מצווים על 'ואהבת את השם אלוקיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך'. צריך להיזהר מלהפסיד את המטרה הזאת. לכן, אם הילד לא רוצה ללמוד את מה שלמדו בחיידר, אפשר להגיד לו: 'הבה נלמד מסכת אחרת.'
גם אם ההורה חושד שהילד לא רוצה משום שאינו מכיר את החומר או משום שלא הקשיב ל'מלמד' – לא צריך לעשות מזה עסק. שילמד איתו פרקי אבות עם פירוש רבנו עובדיה מברטנורא. עדיף להתעלם שבוע או שבועיים, ולא ללכת עם הראש בקיר.

"אגיד יותר מזה", ממשיך האדמו"ר. "כשהאבא בוחן את בנו – אסור לו להעניק לבנו הרגשה שהוא בוחן אותו, אלא עליו לומר לילדו: 'בוא נלמד בחברותא'. אין לו חשק? לא נורא, יהיה בשבוע אחר. הילד מעדיף לשחק – שיניח לו. הכל שווה כדי שלאבא יהיה קשר טוב עם הילד, וכך לא ירצה הילד להמשיך ולהתחמק בשבוע הבא. ילד הוא כמו מבוגר; כשמבקשים ממנו פעם או פעמיים – בסוף הוא נענה".

• ואם ילד מתחמק ממבחנים באופן שיטתי?

האדמו"ר: "אז צריך לומר לו: 'אתה יודע מה? בוא נלמד משהו אחר. נלמד לבד מסכת. איזו מסכת אתה אוהב – סוכה? מגילה? בוא תעשה הפתעה למלמד.' לפני פסח תגיד לו שאתה עורך סיום על מסכת מגילה. ואם ישאל המלמד – 'הרי למדנו בבא מציעא!' תאמר לו: 'נכון, אבל הכנתי הפתעה'. זה צריך להיעשות בנעימות, בחן. בכלל, השהות של ההורה עם הילד צריך להיות זמן נעים. אם כך תהיה השיטה, בסוף יציק הילד לאבא ויאמר לו: 'בוא נלמד'. שום דבר לא צריך להיעשות בכפייה, אלא תמיד בלטיפה ובנעימות. כשאבא לומד עם בנו ורואה שהוא מתקשה, צריך להראות לו מדי פעם שגם הוא לא מבין תמיד הכל. לעיתים יש ללכת לשאול מישהו אחר, תלמיד חכם שיושב בבית המדרש. קודם היה קשה, ועכשיו הסוגיה מתורצת. זה תורם להרגשת מתיקות התורה בקרב הילד".