"הכל התחיל כי באלול הבחורים החסידיים היו נוסעים כל אחד לאדמו"ר שלו, והישיבות התחילו להתרוקן": איך נוצר בין הזמנים של חודש אב? – ההסבר של הסטייפלער, והנפקא מינה מכך עבורנו

"אספר סיפור" – פתח המשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א את נאומו בכנס החיזוק לבני הישיבות לקראת בין הזמנים  – "כדי שיהיה לנו מבט אחר על התקופה הזו".

בשעתו נכנסו מרן ראש הישיבה הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל והגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל אל מרן הסטייפלער זצ"ל ודנו עמו על 'בין הזמנים'. "הכיצד יתכן" – הם תמהו – "להוציא את הבחורים היקרים, המסולאים בפז, אל הרחוב הנורא דוקא בימי הקיץ הלוהטים, כשהשטן מרקד ברחובות, והעולם נראה בחוץ כמו ג'ונגל?"

הסטייפלער ענה להם כך: "אצלי ה'בין הזמנים' הוא כאילו נטלו את הלב של הזמן. הרי בלי ה'בין הזמנים' היו לומדים ברציפות מאחרי פסח עד יום הכיפורים, במהלך אחד, והנה השלוש שבועות של בין המזנים עוקרים את הלב של הזמן".

וכאן סיפר להם הסטייפלער ידיעה מרעישה: "כל הבין הזמנים הזה התחיל שלא לשם שמים. הכל התחיל כי באלול הבחורים החסידים היו נוסעים, כל אחד לאדמו"ר שלו, והישיבות התחילו להתרוקן מבחורים. המצב הכספי של הישיבות היה קשה מאוד, למנהלי הישיבות היה קשה לספק אוכל לבחורים, והחליטו שבלאו הכי הישובות ריקות בתקופה זו, אז יקבעו את הימים הללו של אלול לבין הזמנים, כך ירוויחו גם שהישיבה תחסוך מעט כסף, כי המטבח יהיה סגור. וגם שהר"מים ינוחו מעט.

"אחרי זמן חככו רבני הישיבות בדעתם, וכי איך אפשר לקבוע את ימי אלול לימי בין הזמנים? וכי זו ההכנה הראויה לראש השנה?! כך אמור להיראות אלול בישיבות?! לא יתכן כדבר הזה! והחליטו להחזיר לימי האלול את הלימוד בישיבות. אלא שאז התעוררה בעיה, מה יהיה עם המטבח? איך מנהלי הישיבות יפרנסו את הימים שהם כבר חסכו בימי בין הזמנים? וכדי לפתור בעיה זו החליטו להחליף את הימים, ובמקום ימי האלול, קבעו את ימי הקיץ לבין הזמנים…"

"מה הנפק"מ לנו בסיפור הזה?" – הדהדה שאלתו של המשגיח ר' דן באולם הכינוס!

"אמנם היום ה'בין הזמנים' היא מציאות קיימת שאי אפשר לשנותה" – אמר המשגיח – "אבל אם נדע ש'בין הזמנים' הוא לא חלק מתכנית עולם הישיבות, אלא תחילתו של הרעיון לא היתה לשם שמים, אלא הוא היה 'בדיעבד' גדול, אזי נביט על הימים הללו בצורה אחרת".

לאחר ההקדמה והתגלית החדשה על מקורם של ימי בין הזמנים, פנה המשגיח לייעץ כיצד ניתן לעבור את הימים הללו בבטחה. לא אלאה את הקוראים בכל דבריו, אבל אנסה לסכם אותם במילים ספורות.

הנהגת האדם היא לפי הערכת עצמו. אם נייקר את מעמדנו, נדע מי אנחנו, בני מלכים, ממילא התנהגותנו אף תהיה בהתאם.

ב'אנא בכח' כתוב: 'שגבנו טהרנו נורא' – אם נהיה 'נשגבים' נהיה 'טהורים'.

בימי הקיץ הלוהטים, הלכנו פעם עם ראש ישיבת פוניבז' הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל ברחובות בני ברק. תוך כדי הדברים אמר לנו ר' שמואל: "אם הייתי יכול כעת להוריד את הפראק ולהחזיק אותו על היד, אוי זה היה טוב! אבל אני לא יכול לעשות את זה!"

הבה נלמד את המעשה, הרי דבריו הם 'שיעורי ר' שמואל'. מה הוא בא לומר? שהוא מתבייש להוריד את הפראק?! ודאי שלא! בשביל זה לא צריך 'שיעורי ר' שמואל'. הוא בא לומר שכיון שהוא מרומם זה מונע אותו מלהוריד את הפראק!

לא מספיק להיראות בן תורה כשנמצאים בהיכלי הישיבות. אלא אף כשיוצאים מגבולות הישיבה, צריכים להיראות בני תורה! ראו בני שלמד תורה!

"אני נזכר בסיפור" – אמר המשגיח, והטעים שרבי שלום שבדרון זצ"ל היה אומר שכשנזכרים בסיפור באמצע דרשה צריך לספר אותו – "פעם חברי ואני עלינו לאוטובוס. משום מה לנהג היתה איזו טענה, ומיד החל לקנטר: אלוקים! אלוקים! וכו', זעק חלילה כלפי מעלה.

"אמרנו האחד לשני: 'ברוך ה' שכשהוא רואה אותנו הוא נזכר בהקב"ה. כך צריך להיות, 'ישראל אשר בך אתפאר!".