הכלל הגדול בסגולת 'זאת חנוכה' יוצא מדברי הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע: "מה שצדיקים יכולים לפעול מה' יתברך בראש השנה ויום הכיפורים, יכול כל יהודי לפעול בזאת חנוכה"

סגולת ימי החנוכה מתבטאת במיוחד ביום האחרון, ומשום כך נתרבו המנהגים והרמזים הקשורים אליו.

הקדמונים קראו ליום זה בשם "חנוכת המזבח" אך במאתים וחמישים השנים האחרונות מקובל בתפוצות ישראל לקרוא לו "זאת חנוכה". הכל מתכוונים לדבר אחד, על שם הקריאה של היום השמיני. הקריאה מתחילה בנשיא לבני מנשה שהוא המקריב ביום השמיני, וממשיכים עד הנשיא השנים עשר ומסיימים ב'זאת חנכת המזבח' (במדבר ז פד – ח ד).

יש נוהגים ביום זה להרבות קצת בסעודה ובשירות ותשבחות, ומקורו על פי דברי המדרש (שה"ש א ט) "שעושין סעודה לגמרה של תורה" (עיין רמ"א סי' תרס"ט ומשנה ברורה סק"ו), והוא הדין לגמרה של מצוה. לכן, גדולי החסידות ערכו בו את שולחנם הקדוש ברוב עם מתוך שירים ותשבחות

סגולות היום

בעל בני יששכר (כסלו מאמר ב') כותב: "בחנוכה יש מקום לעורר פקודת עקרים ועקרות כעין ראש השנה, הנה לדעתי עיקר העניין עיקר הסגולה ביום האחרון הנקרא בפי כל 'זאת חנוכה'".

כמו כן יום זה הוא עת רצון לקבלת תפילותינו לפרנסה בכבוד. כן כותב בעל 'אמרי נועם' מדזיקוב (חנוכה ח"א): "ידוע מה שהצדיקים אומרים אשר עת מוכשר להמשיך פרנסה טובה לישראל הוא 'זאת חנוכה', וכמו כן בשמיני עצרת שהוא שמיני של חג, מברכים הגשם הרומז על גשמיות ופרנסה, כי 'זאת חנוכה' (שהוא גם יום שמיני) הוא במלכות".

יום גמר החיתום

ביום זאת חנוכה יש סגולה מיוחדת ורבת תועלת לבני ישראל לכפר על עוונותיהם. חודש תשרי הוא חודש התשובה, ויום הכיפורים הוא יום חיתום הדין, אך חסדי ה' יתברך נמשכים עד הושענא רבה ושמיני עצרת. למרות שאין שום מקור לכך שחוט החסד הזה נמשך עד חנוכה, לא בש"ס ובמדרשים, לא בזוהר הקדוש ולא בכתבי האריז"ל, יש מסורה מדורי דורות שלפיה שערי תשובה עדיין פתוחים עד סוף ימי החנוכה.

כך למשל מובא בספר 'בית אהרן' (קרלין, חנוכה): "נר השמיני של חנוכה היא אותה בחינה עצמה של שמיני עצרת, ולכן אומרים הצדיקים שבחנוכה היא גמר חתימה". כן העיד בנו של בעל ה'בני יששכר', רבי דוד שפירא מדינוב, שאביו אמר בשם צדיקים שמראש חודש אלול עד חנוכה מאירה ברקיע כעין תבנית יד הפשוטה לקבל בעלי תשובה.

הכלל הגדול בסגולת 'זאת חנוכה' יוצא מדברי רבי ישראל מרוז'ין (נר ישראל ח"ב עמ' יח): "מה שצדיקים יכולים לפעול מה' יתברך בראש השנה ויום הכיפורים, יכול כל יהודי לפעול בזאת חנוכה".

שריפת הפתילות

מנהג נוסף ומיוחד לזאת חנוכה, והוא שריפת הפתילות והשמן שנותרו מנרות החנוכה. מנהג עתיק זה מוזכר במדרש תנחומא (נשא כט) בזו הלשון: "נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון, מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני, וכן בשאר הימיים, אבל הותיר ביום שמיני עושה לו מדורה בפני עצמו. למה, כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו".

כן פוסק השולחן ערוך (סי' תרע"ז ד) "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שהרי הוקצה למצותו".

מובא במשנה ברורה (סי' תרע"ב סק"ז) עצה להינצל מקדושת השמן שנותר בכוסיות, ואלה דבריו: "שאינו מקצה השמן רק מה שצריך לשיעור חצי שעה למצותו, ועל כן מותר לכבותו ולהנות ממנו. ומכל מקום הסכימו כמה אחרונים דלכתחילה טוב להתנות שאינו מקצה השמן אלא לשיעור הדלקה, משום דיש מן הפוסקים שסוברים דאם נתן בסתם הקצה למצותה הכל".

עד כאן ראינו מקור לשריפת השמן הנותר, אך גם שריפת הפתילות מוזכרת בספרי הראשונים. כן מביא הכלבו (סי' מד), הר"ן (שבת כא) והטור (תרעז), שכותב: "הנותר מן השמן והפתילות עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו".

המאירי כותב (שבת כא א) על מנהג זה: "כן נוהגים לכנס כל הפתילות, ובלילה אחרונה שורף את כולן". יש נוהגים להמתין בשריפתן עד ערב פסח, שאז שורפים אותן ביחד עם החמץ".

אדמור"י החסידות נוהגים לקיים המנהג ברוב עם ב'זאת חנוכה'. בעל 'בני יששכר' (כסלו מאמר ד) מפרש טעמו של דבר: "הטעם, כיוון שהוא מסוד אותו האור שהבדילו הקב"ה לעתיד לבא, אסור להשתמש בו בחול, עד בא יום המקוה לה', 'והכה לך ה' לאור עולם ואלקיך לתפארתך'" (ישעיה ס כט).

(מתוך ספר ישראל והזמנים, חודש כסלו)

בסידור האריז"ל מובא שבעת שריפת השמן הנותר יש לומר את פרק סז שבתהלים: 'למנצח בנגינות'.

בקהילות רבות נהגו לשרוף את השמן והפתילות הנותרים מנרות החנוכה ברוב עם, ויש שהקפידו לשורפם דוקא ביום, כשריפת הנותר מן הקדשים שאינה אלא ביום, וכן מנהג קרלין.

ויש שנהגו להמתין ולשורפם בעת שריפת החמץ בערב פסח, וכן מנהג קהילת בעלזא; וכפי האמור לעיל – שמן  שבודאי אסור בהנאה יש לשורפו מיד לאחר החנוכה.

[ביאורים ומוספים דרשו סי' תרע"ב, הע' 28]