"ותדבר מרים ואהרן במשה"
בפסוקים הללו רבו הפרושים והדעות [עיין במפרשים],
אולם מסיים הפסוק: "והאיש משה ענו מאד", לרוב ענוותנותו לא שת לבו ליופייה, כי אם למעשיה. דווקא משום כך דיבר עמו ה' ושרתה עליו השכינה, כאשר במידת הענווה שבו.
הגאון רבי אברהם שנקר זצ"ל, היה מחותנו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. הרבנים הגאונים שליט"א לבית משפחת קופשיץ הם כולם נכדים של רבי אברהם זצ"ל, ושל מורנו הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל. זקני ירושלים היו אומרים טעם שזכה רבי אברהם לשושילתא דדהבא נפלאה והדורה שכזו, נכדים ונינים גדולי תורה ויושבי על מדין – מחמת שכל השידוך והזווג הזה, נעשה מתוך מסירות נפש והקרבה עצמית לכבודה של מצוה, ושלא לבייש בת ישראל.
ומעשה שהיה כך היה: באחת החתונות שנערכה בימים ההם, לא נפגשו החתן והכלה עד עת החופה ממש, כפי אשר היה הדבר מצוי בימים ההם, שלא עלה ביד החתן לראות את הכלה עד הנישואין ממש, מחמת מרחקי המקומות, והיה החתן רואה את הכלה ממש לפני החופה, כדי לקים הדין שצריך לראות הכלה לפני הקידושין, כדאיתא בש"ס (קידושין דף מא ע"א): "אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר (ויקרא יט, יט) ואהבת לרעך כמוך".
באותה חתונה לא הספיק החתן לראות את הכלה, רק ברגע האחרון שלפני החופה ממש, כשהכלה כבר היתה יושבת בנווה אפריון שהכינו במיוחד לכבוד חופתה, מקושטת ומפוארת בשמלת הכלה ובכ"ד קישוטי כלה כנהוג. אך בהגיע החתן לראותה, מצאה צולעת מעט ברגלה. הוא אמר שיש כאן 'מקח טעות', כי לא ידע זאת מתחילה. הוא אינו חפץ בה, ורוצה להפריד החבילה, ובלי לחשוב פעמים עזבו החתן ובני משפחתו את המקום.
בראות הכלה את הדבר פרצה בבכי קורע לבבות, והרגישה פגועה עד עמקי נפשה בשל העלבון הנורא והצורב שספגה, בהיותה יושבת כבר על כיסא המלכות. היא בכתה ובכתה מאין הפוגות, ונעשה שם רעש גדול מכל המעשה.
עמד שם בין הקהל שבאו להשתתף בחופתם, גם הבחור אברהם שנקר, שבכייתה של הכלה וזעקות השבר שלה מאד נגעו ללבו הרחום. על אתר הוא הציע את עצמו להינשא לאותה ריבה, כדי שלא תצא לחרפה ולביזה. ההורים נדברו ביניהם תכף ומיד על כל הפרטים, הם הכירו זה את זה מכבר, ונשא הזיווג חן בעיני כל הצדדים הנוגעים בדבר. אכן ישבו לסדר את שטר התנאים ביניהם. ערכו מיד החופה וקידושין כדת משה וישראל, וכך הציל אברהם את כבודה של הכלה ושל כל משפחתה.
ובכן מובן מאד – היו זקני ירושלים מציינים – שמחתונה שכזו יצאו נכדים שכאלה: גדולי תורה ויראה, ורבנים חשובים מגדולי הדור והדרו.
***
שאלו פעם את נכדתו של הגאון רבי אברהם שנקר זצ"ל, היא הרבנית קופשיץ עליה השלום (אשת חבר של הרב הגאון רבי הערש קופשיץ זצ"ל ואמה של משפחת קופשיץ המפוארת): "כיצד זכית לבנים גאונים וחשובים כאלו, מן השורה הראשונה של רבני הדור?"
ענתה האם בתשובה פשוטה וסתמית: "זכיתי בהם, כי רציתי!" כך, תשובה ישרה וחלקה…
שאלוה חברותיה: "הלא גם אנחנו רצינו ילדים טובים תלמידי חכמים וחשובים, וכי מי אינו רוצה ילדים טובים?"
ענתה להן האם בפקחותה: "אתן רציתן 'גם' ילדים טובים, וגם עוד כמה דברים טובים בחיים, פרנסה, דירה, כסף וכו', אבל אני רציתי כל החיים שלי רק דבר אחד בלבד: ילדים טובים וישרים, תלמידי חכמים, ההולכים בדרכי השם! ועל כך בלבד שפכתי צקון לחשי כל ימי חיי, והתפללתי בדמעות שליש, אך ורק על זה!".
היה טעמה ונימוקה עמה, כאשר זכתה פעם אחת להיכנס אל מרן החזון איש זצוק"ל – אף שהיה זה קשה מאד לנשים לבוא לפניו, כי לא היה מקבל נשים – ושטחה בקשתה מעמק לבבה, שרוצה שיהיו בניה תלמידי חכמים. החזון איש במקום לתת לה ברכה כבקשתה, השיב את בקשתה אליה בעצמה, ואמר לה במילים ספורות: "אם תרצי הם יהיו תלמידי חכמים". עד כאן לשון קודשו. כלומר, הכל תלוי ברצונך בלבד, ואם את תרצי הרי בניך יגדלו תלמידי חכמים! צריכה את רק לרצות!
מאז לא הפסיקה הרבנית קופשיץ, עליה השלום, לרצות ולרצות ולרצות! ואכן זכתה להקים ממלכה מפוארת של תלמידי חכמים ורבנים מגדולי הדור!
כבר נודע מאמר החכם: "אין דבר העומד בפני הרצון", ולא בפני 'הרצונות', הרצון האמיתי האחד והיחיד שבעומק הלב פנימה!
***
מעשה בבחור אחד, שכל שידוך שהוצע לו – דחהו: "זה לא מתאים לרמה שלי", "זה לא מתאים למשפחה שלי", "זה לא מספיק לפי דרגת היראת שמים שלי"… וכהנה רבות.
פעם אחת שלח מרן החזון איש זצ"ל אדם שיציע לו שני שידוכים, שיבחר מביניהם מה עדיף לו – אשה גרושה או בחורה צולעת… השליח אמר שהוא מתבייש להציע זאת, יען כי הבחור ייעלב וייפגע מאד בגין הברירה המוזרה המוצעת לו. אך החזון איש אמר לו: "תגיד לו שאני שלחתי אותך!".
ואכן השליח עשה את שליחותו. לאחר מכן מיד התארס הבחור עם בת רגילה בריאה וטובה מבית רגיל, בשעה טובה ומוצלחת.
הסביר החזון איש, שהתנהגותו של אותו בחור מקורה בגאווה – הוא החשיב עצמו כעילוי מטובי הבחורים שבישיבה, ולכן דחה כל הצעה שבאה לפתחו; אך כאשר התבגר וראה אלו הצעות מגיעות אליו – גרושה או צולעת – הצטמצמה ושפלה גאותו (די פארשטונקענע גאווה), וממילא כבר הסכים בדעתו גם להצעות רגילות, והוא פלא.
(מתוך 'טיב המעשיות')
1/346