יש להזהר בימי ספירת העומר שלא לומר את יום הספירה, שאם כן לא יוכל לאחר מכן לספור בברכה.
ויש לדון למי שספר בלבו את יום הספירה, האם נחשב שספר ולא יוכל יותר לספור בברכה? בבאור הלכה (סימן תפט ס"א ד"ה מונה והולך) כתב שמי שספר ספירת העומר בלבו, בודאי לא יצא ידי חובת מצות הספירה, שהרי הרהור לאו כדיבור דמי [ואף לדעת הגר"א שצריך לברך ברכת התורה על הרהור בדברי תורה, כתב בביה"ל לעיל (סי' מז ס"ד ד"ה המהרהר) שאין זה משום שהרהור כדיבור, אלא משום שגם הרהור בדברי תורה הוא מצוה, וכלשון הפסוק "והגית בו יומם ולילה"].
נדון מעניין יש בפוסקים במי שספר ספירת העומר על ידי כתיבה, ונפק"מ עצומה למי שכתב מכתב בימי הספירה ובראש המכתב ציין ליום הספירה, האם יצא ידי חובה בזה ולא יוכל לספור אח"כ בברכה?
המשנה ברורה כתב (סי' מז ס"ק ד) לענין ברכת התורה על כתיבת דברי תורה, שיש הסוברים [היא דעת השו"ע שם (ס"ג)] שכתיבה היא כדיבור כיון שיש בה מעשה, ויש הסוברים שהיא כהרהור, וסיים שם, שלמעשה יש להחמיר שכתיבה אינה אלא כהרהור. וכתב הערוך השלחן (כאן, ס"ט) בשם השערי תשובה (כאן, ס"ק א), שאפילו הסוברים שכתיבה היא כדיבור אין זה אלא במקום שמטרת הכתיבה היא לגלות מחשבת הלב, אבל במקום שהמצוה היא הדיבור כגון קריאת שמע או תפילה אין הכתיבה אלא כהרהור.
ומשום כך הסופר ספירת העומר בכתיבה לא יצא כלל גם אם כיוון לשם מצוה, וחוזר וסופר בברכה [וראה בשו"ת רעק"א (מהדו"ק סי' ל-לב) שמשמע לא כן].
ומעשה היה (בירור הלכה תנינא או"ח סי' תפט עמ' רלח) שהגרי"י קניבסקי היה צריך לכתוב מכתב בימי הספירה, וכיון שהיתה דרכו לכתוב במכתב את יום הספירה, הקדים וספר ספירת העומר בברכה.
ספירת העומר – ליישם כדרך חיים
כל שנה אנחנו מקיימים את מצוות ספירת העומר מחדש, מתחילים לספור ספירת העומר בפסח ומסיימים בשבועות, אבל מה אנחנו לוקחים אתנו לדרך?
ספירת העומר זו אחת המצוות הראשונות שכל ילד יהודי זוכה לקיים בשמחה, בדרך כלל מלמדים אותו עליה בגן או בכיתות הנמוכות של תלמוד התורה, וגם מציידים אותו בלוח ספירת העומר עם מדבקות צבעוניות שהוא מדביק בכל ערב, אחרי שספר ספירת העומר.
מצוות ספירת העומר חוזרת ומלווה אותנו כל שנה, במשך 49 ימי ספירת העומר. אנחנו מתחילים לקיים אותה בשמחה ובהתלהבות בלילה הראשון של ספירת העומר, וממשיך לכל אורך התקופה של ספירת העומר.
כמובן שזאת מצווה גדולה וחשובה. בזמן היא מצוות ספירת העומר היא מדרבנן, זכר למקדש, ואנחנו מאוד מחבבים ומחשיבים אותה.
אבל השאלה היא מה אנחנו לוקחים אתנו לתקופה שאחרי ספירת העומר. איך זה משפיע עלינו לכל ימות השנה.
כמובן שיש דרכים רבות בעבודת ה', וכל אחד מוצא את השביל המתאים לו והסלול לפי דרכו, אבל אם יורשה אולי נציע דרך מסוימת ללימוד מוסר השכל ממצות ספירת העומר:
יש משהו מאוד ייחודי במצוה הזאת, כשאנחנו יודעים שאחריה נזכה למתן תורה. היעד שאליו אנחנו רוצים להגיע ברור ומוגדר מראש. אנחנו יודעים בדיוק מה מצפה לנו, ויודעים גם כמה זמן ייקח לנו להשיג את היעד.
כשסופרים את הספירה הראשונה של ספירת העומר אנחנו יודעים שיש לנו עוד 48 ימים, בלילה השני של ספירת העומר אנחנו יודעים שנשארו לנו עוד 47 יום. ביום ה-21 של ספירת העומר אנחנו כבר מתחילים לחשב את אברעת השבועות שנותרו לנו עד לסיום ספירת העומר וכן הלאה על זה הדרך במשך כל ימי ספירת העומר.
אולי אנחנו יכולים ללמוד מזה גם לנושאים אחרים. כשאנחנו רוצים להגיע ליעד כלשהו, אנחנו צריכים להגדיר את היעד בצורה ברורה: כמה, איפה, מתי, איך, באיזו דרך נגיע לשם ועוד. ממש כמו בספירת העומר.
למשל אדם מחליט שהוא רוצה לדעת את המשנה ברורה. מה זה אומר בעצם? זה כולל את כל חלקי המשנה ברורה או רק חלק? כמה זמן ייקח לו ללמוד אותם? באיזו רמה הוא רוצה ללמוד? עם ביאור הלכה או בלי? עם שער הציון או לא? הוא רוצה לחזור על כל סעיף פעמיים? אולי ארבע פעמים? אולי עשר פעמים?
כשאין הגדרה ברורה, יהיה מאוד קשה להגיע ליעד. יהיה מאוד קשה להרגיש סיפוק, יהיה מאוד קשה להתקדם צעד אחר צעד ולדעת שהמטרה נמצאת בקצה המנהנרה שבה אנחנו זוחלים לאורך תקופה ארוכה.
אבל אם נלמד ממצוות ספירת העומר, אם נעתיק את ה'טכניקה' כביכול של ספירת העומר וננסה להשתמש בה גם לרכישת ידע במשנה ברורה, נגלה שהדרך הופכת קלה יותר, כי היעד ברור יותר ויש לנו מסלול מתוכנן ומסודר, איך בדיוק אנחנו מתכוונים לכבוש את היעד. ממש כמו בקיום המצוהו של ספירת העומר.