יום שני כ"ד באייר תש"פ
ה'כורך' – מקורו וטעמו
נאמר בתורה על אכילת קרבן הפסח: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". לדעת הלל הזקן, פירוש הדברים שצריך לכרוך את המצה והמרור ולאוכלם יחד; וכך אכן נהג הלל בזמן המקדש.
ולדעת ראשונים רבים, לדעת הלל צריך אף לכרוך את הפסח יחד עם המצה והמרור, ולאוכלם יחד. ובזמן הזה, שאין קרבן פסח, מצוַת אכילת המרור היא רק מדרבנן, ולכן אוכלים את המרור בנפרד מהמצה, שחובת אכילתה גם בזמן הזה היא מדאורייתא.
ועם זאת, כזכר למנהגו של הלל, הנהיגו חכמינו ז"ל גם בזמן הזה לכרוך 'כזית' מצה עם כזית מרור, ולאוכלם יחד; ואכילה זו, מכוּנָה 'כורך'. וצורת הכריכה הנהוגה בימינו היא, להכניס מרור בין שתי חתיכות מצה.
[שו"ע תעה, א, ומשנ"ב טז; ביאורים ומוספים דרשו, 24 ו־27]
האם צריך לטבול את ה'כורך' בחרוסת?
לדעת השולחן ערוך, יש לטבול את ה'כורך' בחרוסת, משום שהכורך נעשה כזכר למנהג הלל בזמן המקדש, והלל לא היה אוכל מרור בנפרד לפני אכילת הכורך, ואם כן, היה טובלו בחרוסת, כפי שתיקנו חכמינו ז"ל – לטבול את המרור בחרוסת.
אולם, לדעת הרמ"א, מכיון שהמרור נאכל קודם לכן בפני עצמו, וטובלים אותו בחרוסת, הרי כבר קיים מצוַת חרוסת, ואינו צריך לקיימה שוב; ועוד, שהטעם העיקרי לתקנת חכמים לטבול את המרור בחרוסת, הוא – כדי שהחרוסת תבטל את ה'ארס' שבמרור, וטעם זה קיים רק באכילת המרור בפני עצמו, אבל באכילתו עם המצה, אין לחשוש להשפעת הארס שבו. וכתב במשנה ברורה, שההלכה כדעת השולחן ערוך – שצריך לטבול את הכורך בחרוסת.
[שו"ע תעה, א, ומשנ"ב יז-יח, וראה עוד שם]
מתי יש לומר "זכר למקדש כהלל" – לפי אכילת ה'כורך' או לאחריו?
בשולחן ערוך כתב, שלאחר כריכת המצה והמרור, יאמר: "זכר למקדש כהלל", ויאכלם יחד. ובנוסח ההגדה שבידינו, נוסף: "כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר, עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". ויש אומרים שצריך לומר: "היה כורך פסח, מצה ומרור", (ראה לעיל).
ועוד כתב בשולחן ערוך, שאין להפסיק בדיבור בין אכילת המצה לאכילת הכורך, כדי שברכות המצה והמרור תחולנה גם על המצה והמרור שבכורך. וכתב במשנה ברורה, שלפי דבריו ראוי לומר את הנוסח 'זכר למקדש' רק לאחר אכילת הכורך, כיון שאמירה זו אינה נחשבת כצורך האכילה, וממילא מהווה הפסק בין הברכות לאכילה.
[שו"ע תעה, א, משנ"ב כא, וביה"ל ד"ה ואומר]
נא לדייק את שולחן ערוך...
"ומשבירך על אכילת מצה לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה". "זכר למקדש כהלל" לדעת חלק מהחכמים הוא חלק מענין הסעודה ולכן יש לאומרו לפני. כמו שם ברכת המוציא ובקשת מלח לא נחשב הפסק.