הרב יאיר וינשטוק
בתי הכנסת בעיר אליק היו מלאים וגדושים מתפללים. לא יום כיפור היה זה, אלא סתם יום של חול, אבל לפי ההתעוררות והבכיות הנוראות שבקעו לא רק מעזרת הנשים, היה מסיק כל אדם זר שנקלע למקום, כי בוודאי טעה בלוח השנה.
ואמנם, לא יום כיפור היה, אבל הכל צמו, התפללו ובכו בכי מר כשהם מכים על לבם באגרוף, הכל כפי הנהוג לעשות ביום כיפור. וכל כך למה? סיור קצר בבית הקברות של העיר הקטנה היה מספר את הסיפור במלואו. עשרות רבות של קברים טריים שנכרו בשבועות האחרונים, היוו עדות אילמת למגיפה הנוראה שפקדה את אליק לפתע פתאום.
אותו מבקר שהיה עובר בין השורות החדשות בבית העלמין היה מגלה לגודל הזעזוע, כי מרבית הקברים קטנים בממדיהם. המגיפה פקדה באורח מוזר את הצד היהודי של העיר. שכן האוכלוסייה הנוכרית המקומית כאילו נהנתה מחסינות עלומה, שהגנה על אנשיה מפגיעתו הרעה של מלאך המוות. זה האחרון, נראה היה כאילו החליט להוציא את כל חמתו דווקא על ראשי היהודים, ובמיוחד שפך את זעמו על ראשי התינוקות והילדים הקטנים. דווקא אלו שלא טעמו טעם חטא, היו הראשונים ליפול מאחרי חרמשו כעמיר מאחרי הקוצר.
אליק מלאה בכי וצווחה כי אין בית אשר אין שם מת. ואחרי העוללים שנפלו שדודים, ומכסת הקורבנות הגדולה נגבתה מהם, הגיע גם תורם של האבות והאמהות, בני תשחורת וזקנים באים בימים. אך כאמור, הקורבן הגדול ביותר נגבה מן הטף. ויהודים בעת כזאת "אגודים בצרה לשפוך תחינה". ושופכים לב דוויון לפני בוראם ויוצרם שיאמר למלאך המשחית הרף. ברם, למרבה הצער והחרדה, לא זו בלבד שחרב המשחית לא הושבה לנדנה, עוד היתה הולכת ומתגברת ומכה על ימין ועל שמאל, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, עד שכשל כוח הסבל. יהודי אליק חששו כי עוד מעט לא יישאר מהם שריד ופליט.
תקוה אחת נותרה להם וקיננה בלבם: צדיק גדול שכן בקרבם, רבי צבי אריה המפורסם בכינוי "רבי הירש לייב אליקר", תלמידו המובהק של הרה"ק רבי יחיאל מיכל, המגיד מזלוטשוב. רבי הירש לייב ידוע היה בכח התפילה הגדול שלו, וידיו רב לו לבטל כל מיני גזירות רעות ומרעין בישין, שנחתו כפעם בפעם על ראשם של בני ישראל. מתייצב היה כנגד המקטרג ללא מורא ופחד ומישיר מבט אל עיניו, כמה דאת אמר "גירא בעיניך שטן". טען והפך בזכותם של ישראל והצליח לא אחת, להמתיק את רוע הגזירה.
התחילו יהודי אליק נוהרים לבית הצדיק ביום ובליל. בכיות האימהות ששכלו את עולליהן במגיפה, קרעו את לבו הטהור לגזרים. נשים שאבדו שנים ושלושה צאצאים, עמדו ויללו בחדרו כשהן מתחננות "והיה המחנה הנשאר לפליטה". אברך-אלמן שאבד את זוגתו הצעירה, חצי שנה בלבד לאחר נישואיו, געה בבכי תמרורים על אשת נעורים שאין לה תמורה. קשישים ששכלו את בניהם בדמי ימיהם, פכרו ידים והביטו בו בעינים גדולות שואלות.
עמד רבי הירש לייב בחדרו ובקש רחמי שמים על צאן מרעיתו, שלא תאבד שארית יעקב. אולם לחרדתו הרבה חש שבקשתו אינה מתקבלת, וטורפים לו משמים תפילתו בפניו. הקיש בכל עוז על שערי רחמים, ונבהל עד עומק נפשו כשגילה שהשערים נעולים על מסגר ובריח. כאילו נחתמה הגזירה הרעה בחותם של דם, להשמיד להרוג ולאבד את כל יהודי אליק מנער ועד זקן טף ונשים שלא ביום אחד.
בשעה קשה זו, החליט הצדיק לנקוט בצעד של חוסר ברירה, ולבחור להם לשלומי אמוני ישראל, כפרה נאה תחתיהם. בהסתמך על מאמר חז"ל על הפסוק "ואתן אדם תחתיך" (ישעיה מ"ג) ודרשו חכמינו ז"ל "אל תקרי אדם אלא אדום". (ברכות דף ס"ב) אותם רשעים הקרויים "אדום", בהם לא נגעה יד המגיפה עד עתה. הגיע הזמן להעביר את המציאה הכשרה לחצרותיהם ולטירתם… מדוע שלא ישאו גם הם בנטל?
ראשי הקהל של אליק נקראו לבוא לביתו של הצדיק עוד באותו יום, ורבי הירש לייב פנה אליהם בבקשה יוצאת דופן. "אני זקוק למאה ושישים 'כתרים' (מטבעות שנקראו 'קרוין' או 'קרונן', ובמדינות אחרות כגון צ'כיה נקראת המטבע המקומי 'קורונה' עד היום הזה, וערכם הכספי היה גדול) כמנין 'צלם', כדי לערוך פדיון נפש לקהילה היהודית שלנו".
ראשי הקהל לא היו זקוקים להסבר מפורט מדוע לא יוכל הצדיק לנדב את המטבעות היקרים מכיסו הוא. מבט אחד על כתלי ביתו הלא מטויחים, המלבושים הקרועים של בני משפחתו והכיסאות השבורים, הספיק. רבי הירש לייב היה עני מרוד וספק רב אם נמצא בביתו אפילו 'כתר' אחד לרפואה… יצאו ראשי הקהל למשימה, ועוד באותו יום הצליחו לאסוף ברחבי אליק 160 'כתרים', שהובאו לביתו של הצדיק בחרדת קודש וציפייה ודאית, שרבי הירש לייב אכן יודע מתוך בקיאותו בחכמת הנסתר, את סודותיו של עריכת סדר פדיון נפש.
כל אליק היהודית היתה שותפה בסוד גיוס הכתרים עבור עריכת "סדר פדיון נפש", שכן אין לך משפחה אחת שלא הרימה מכספה תרומה של כתר אחד לכל הפחות, וכך ידע כל ינוקא באליק לצפצף אודות הסוד הגלוי. סביב ביתו של הרבי התקהלו עשרות רבות של יהודים שהמתינו בקוצר רוח לשמוע מה יאמר הצדיק לאחר שיעשה את התיקון. בשורות האיוב שהפכו לדאבון הלב לחם חוקם של יהודי אליק בשבועות האחרונים, כבר היו להם לזרא, והם המתינו בכיליון עינים, לשמוע שהמלאך המשחית עזב אותם והיפנה את להב המאכלת שלו לעבר שונאיהם הגדולים. ספרי תהילים היו בידיהם והם אמרו מזמור אחר מזמור בדמעות שליש, כמבקשים לאמץ את ידיו של סניגורם בשליחותו הקדושה.
שעה ארוכה ספון היה רבי הירש לייב בחדרו, ערמות של מטבעות לפניו ושפתיו לוחשות לחשים שונים הידועים רק ליודעי ח"ן. הגבאים שהציצו מבעד לחור המנעול ראו אותו מעביר חופני מטבעות מיד ליד כששפתיו לוחשות, עיניו עצומות ופניו לוהטות. כשסיים את מלאכתו קרא הצדיק לגבאים. הוא הצביע אל ציבורי המטבעות שהיו ערוכים על השולחן כעמודים נוצצים בגווני הזהב ואמר להם: "קחו את הכתרים אל השכונות הנוצריות ופזרו אותם שם בין בתי המגורים. בעיקר תשתדלו לפזר אותם ליד בתיהם של אלו הידועים לשמצה כשונאי ישראל גדולים שעשו צרות ליהודים".
הגבאים יצאו דחופים אל השכונות הנוצריות של אליק וחופניהם מלאים מטבעות זהב. הם החלו מטיילים בין החצרות והבתים והשליכו את המטבעות, אחד פה ושנים שם. הגויים שידעו על המגיפה האוכלת ומכלה כל חלקה טובה בין היהודים ושמחו לאידם לא מעט, הביטו כעת בהשתאות בדמויות המזוקנות שטיילו ברחובותיהם, וזרקו מטבעות מתוך שקיות בד גדולות. הם החליטו כי שכניהם מלומדי הסבל לא עצרו כוח, ומרוב צער ויגון יצאו מדעתם. מפולפלים שביניהם הסבירו שהיהודים המיואשים הגיעו למסקנה, כי מאחר ובין כה וכה כולם עומדים למות, למה להם כסף.
בדבר אחד היו הכל תמימי דעים: כסף רב, במטבעות בעלי ערך גבוה, מתגלגל ברחוב, ככלי אין חפץ בו… כהרף עין היו הכל שחוחים אל הארץ, כעדת כלבים שמצאה גל של עצמות דשנות, ומלקטים בחשק ובשמחה את הכתרים המופקרים. מריבות מילוליות ותגרות ידים אלימות פרצו סביב המטבעות, כאשר המקופחים וחסרי המרפקים שלא הצליחו להניח את ידם על המציאה, ניסו לחטוף את הכתרים מידיהם של חבריהם הזריזים. מטר קללות וגידופים לרוב ניתכו על ראשיהם של המאושרים בעלי הזרוע מפיותיהם של המאוכזבים שנדחקו הצידה.
כאשר שבו הגבאים לביתו של רבי הירש לייב, כבר לא נותר אפילו כתר אחד זרוק על הארץ. כל הכתרים נאספו אל הבתים. מאלף לציין כי במספר המטבעות הגדול ביותר זכו דווקא שונאי ישראל המובהקים המצויים באליק…
חלפה אך יממה אחת והמטבעות פעלו את פעולתם. יום ראשון ללא חללים שרר בחלק היהודי של אליק. המגיפה נעצרה. ואילו ברבעים הנוצריים החלו להישמע זעקות שבר, בבתים שבהם חלו בני הבית. יודעי דבר שמו לב לעובדה המוזרה, כי באותם בתים שיושביהם זכו אתמול במטבעות, עלה מספר מקרי המגיפה בקו תלול לעומת אלו שאיתרע מזלם כביכול, וידיהם החלושות לא הצליחו לגרוף כתרים. כעת התברר כי דווקא מזלם היה שפיר, שכן מלקטי המטבעות נאנקו עתה במיטותיהם, כשהם מתעוותים בכאבי תופת.
יום נוסף עבר ומקרי מוות ראשונים נרשמו בקרב האוכלוסייה הנוצרית, ובמיוחד בין שונאי היהודים המובהקים, לעומת הפסקה מוחלטת של התמותה בין יהודי אליק. כעת 'התברר' לגויים כי השלכת המטבעות לא היתה כה טיפשית כפי שחשבו תחילה, נראה, היה כי יחד עם הכתרים נדדה גם המחלה למקום אחר. היהודים הטילו כישוף במטבעות ושלחו את מלאך המוות לצדה הנוצרי של אליק.
העיר היתה כמרקחה. בין המקופחים בעת חטיפת המטבעות הגדולה, היה גם כומר העיר. שונא ישראל מאין כמוהו, שלא החמיץ אף דרשת יום ראשון בכנסיה, כדי לירות ביהודים שנואי נפשו את חצי לשונו המורעלת: הם אשמים בכל צרה שנוחתת על ראשם של הגויים ההגונים, הם הספסרים, הם מפיצי המחלות, הם צלבו את משיחנו, והם… שלשום עמד והביט בקנאה בפשוטי העם שגחנו אל הקרקע ואספו כתרים מלוא החופניים. בעשירות פתאומית זכו. הוא לא גחן ולא אסף, למטה מכבודו היה הדבר. הכומר הנכבד יאסוף כסף מן האשפתות כאחד הקבצנים?
עיניו יצאו מחוריהן והריר זב מפיו למראה הכתרים הנוצצים המוטלים לרגליו ונחטפים כאטריות חמות. אולם מיד התחזק בכל כוחותיו, ולבש הבעה של בוז ושאט נפש נוכח "הננסים הלהוטים אחר הממון", שהתקוטטו כתרנגולים על כל כתר נטוש, והיכו זה את זה בחימה שפוכה עד זוב דם. "שוטים שכמותם, תאבי בצע" לחש לעצמו, זקף את ראשו ונכנס לביתו בגאון ובסנטר מורם, כשהוא שואל את עצמו בחרון, מדוע אין לו איזה משרת נקלה שיעשה עבורו את כל המלאכות הבזויות, וילקט עבורו אי אלו כתרים עזובים בימים ברי מזל כאלו.
אבל לאחר יומיים היה הכומר זחוח דעת וחגג את נצחון "עליונותו המוסרית" המזויפת. כעת התלחשו האנשים כי הכתרים המכושפים שהובאו מן הרובע היהודי, הפיצו את זרעי החורבן וההרס, והעבירו את המגיפה מן היהודים אל הגויים.
שנאתו הנושנה של הכומר התעוררה עתה בכל עוזה, הוא לא המתין עד יום ראשון. תכף ומיד יצא אל הרחוב והקהיל אליו את הציבור. "אתם יודעים מי הביא לכאן את המחלה הנוראה?" שאל בזעם ועיניו ירו גיצים, "המטבעות שהיהודים פיזרו. שמא ידוע לכם מי היו היהודים הללו? אלו משרתיו של הצדיק, ה'ראבין' הידוע". כעת הגיע הזמן לשחרר ברבים את התגלית ולפוצץ את החדשה המרעישה, שעל השגתה התייגע אמש קשות. הכומר הזדקף, צחצח את גרונו וצרח בקול נוקב: "נודע לי מפי עדים מהימנים שהראבין התייחד בחדרו עם המטבעות, ומיד אחר כך שלח את משרתיו לפזר אותם במחוזותינו. מאז, כידוע לכם, פסקה המגיפה אצלם והחלה להשתולל אצלנו!".
ההמונים המוסתים והמשולהבים החלו קוראים קריאות גנאי כנגד היהודים כולם ובפרט כנגד ה"צדיקא" שכישף את המטבעות. הם צעדו אחרי הכומר כעדר צווחני, שעה שהלך משם לביתו של מושל העיר אליק, לתבוע ממנו שיעמיד את הראבין היהודי למשפט בעוון היותו גורם המגיפה בקרב הציבור הנוצרי במקום.
מושל העיר אליק בעת ההיא לא נמנה על שונאי ישראל, ולא השתכנע כלל כי ידו של הראבין היהודי במעל. אולם נוכח זעם ההמון המוסת, לא נותרה לו ברירה. הוא שלח לביתו של רבי הירש לייב הזמנה למשפט בגין הפצת מחלה קטלנית… יהודי אליק נתקפו אימה ופחד כשנודע להם כי הרבי הקדוש עומד לשלם את מחיר הקרבתו ומסירותו למען הקהילה.
הבהלה גדלה עוד יותר כשהתברר כי הגויים ששנאתם לובתה ללא הרף על ידי הכומר הרשע, מתכוננים לפרוע פרעות ולערוך פוגרומים בעיר כאשר יעמוד הצדיק למשפט. לא רק הצדיק ישלם אפוא את המחיר, אלא כל העיר. "נפלנו מן הפח אל הפחת. ניצלנו מן המגיפה, וניפול טבוחים תחת סכיני המרצחים", לחשו היהודים זה לזה בפנים נטולות צבע. קטני אמנה שביניהם תכננו לארוז את המטלטלין, ולברוח מהעיר באישון לילה למקום בטוח יותר עד יעבור זעם.
הרבי עצמו, לא היה מודאג. הוא שלח להודיע בשמו בכל בתי הכנסת של אליק, כי אין כלל מה לפחד. "גם אם יעמידו אותי למשפט, לשונאינו לא תהיה שליטה בנו, ואפילו ציפורנו של ילד קטן אחד לא תינזק" הבטיח הרבי בבטחון מלא, ובכך הרגיע את לבם החרד של כל המודאגים.
ברם, המגיפה הוסיפה להשתולל ולקטול ולהפיל חללים בקרב הציבור הגויי, והשנאה האיומה גברה מיום ליום. האויר היה טעון וסמיך, ולא חסר אלא ניצוץ אחד להצית תבערה שלמה של גל פוגרומים ורציחות. הכל המתינו במתח רב למשפט שנקבע עוד לאותו שבוע בזריזות מפתיעה. היה ברור לכל כי הרשעתו של הרבי במגיפה שעברה באורח מסתורי מצד לצד, תהיה העילה לשחיטה הגדולה, רח"ל. שונאי ישראל הצטיידו בסכינים ובגרזנים, ותולעת יעקב שאין כוחה אלא בפה, עמדה בתפילה יומם ולילה.
בהגיע יום הדין צעד הרבי, מלווה בשני הגבאים המסורים, ומוקף במעגל שוטרים, לבית המשפט. יהודי העיר התפללו למענו ועקבו בחיל ורעדה אחר דמותו הצועדת בקומה זקופה בתווך, בין השוטרים והגבאים, עד שנבלעה בבנין בית המשפט. מן הבנין הזה תצא הבשורה בתוך כמה שעות, לשבט או לחסד.
מושל אליק שימש בעצמו כאב בית הדין. הוא ישב באמצע ומצדדיו שני שופטים נוספים. אפס, כי עם כניסתו של רבי הירש לייב לאולם בית המשפט, כבדו המושל בקימה של דרך-ארץ ועמד על רגליו עד שהתיישב במקומו. מי שהכיר את המושל לא התפלא, עוד מימים קדמונים נודע המושל כאוהב ישראל, ויתירה מכך, הוא היה מעריצו הגדול של הרבי, ולא אחת התבטא אודותיו והביע את דעתו כי הרבי הוא איש אלוקים קדוש.
למשמשיו של הצדיק רווח בראותם מיהו אב בית הדין. אך כשראו את התובע הראשי הצטמררו באימה. על כסא התובע ישב לא אחר מאשר הכומר הרשע, וארשת פניו הרצחנית לא הניחה מקום לספק. היה ברור כי הוא לא יסתפק בפחות מן העונש החמור ביותר, שיתן את האות לשרשרת של תקיפות ברוטליות כנגד האוכלוסייה היהודית באליק.
המושל הורה לתובע לפתוח בדבריו. הכומר קם על רגליו והחל מיד בהאשמה חמורה: הנאשם, כלומר הצדיק היושב לפנינו, אשם בהפצת המגיפה בקרב הציבור הנוצרי באליק. על ידי השלכת מטבעות "קרונן" (כתרים), שלאחריה פסקו היהודים למות, והנוצרים החלו למלא את מקומם. "כיצד עברה המגיפה?" רצה אב בית הדין להבין, "אל תספר לי מעשיות סבתא על כישוף המטבעות, איננו נמצאים בין תגרני השוק ולא אקבל הבלים אלו".
הכומר החוויר. במילים אלו רוקן המושל את הרוח ממפרשיו. הטלת כישוף היתה הטענה המרכזית שלו. המושל לא נתן לו להתאושש, ומיד הטיח בו שוב, "ובכן, האם לדעתך המטבעות היו נגועות במחוללי המחלה, וכך העבירו את המגיפה?"
הכומר הביט לצדדים, כמבקש לשאוב עידוד מן ההמון המוסת שהתגודד מחוץ לכותלי בית המשפט. המושל צפה את הנולד, וכדי למנוע מהומות שיטו את דעת עמיתיו השופטים, הפך את הדיון לאירוע חסוי למחצה שרק בודדים הורשו להשתתף בו.
"אני לא יכול להסביר איך בדיוק עברה המגיפה" אמר הכומר לאחר מחשבה, הוא הבין שהמושל טמן לו פח כלשהו וניסה לא להיכשל בלשונו, "אני יודע רק דבר אחד. הרבי הזה" הצביע על רבי הירש לייב שישב שם בפנים שלוות, כאילו כל הדיון אינו נוגע אליו, "הסתגר בחדרו עם המטבעות, מאה ושישים במספר, ואחר כך שלח את משרתיו לפזר אותם ברחובותינו, ומאותו יום והלאה התהפך המצב. היהודים הבריאו ואצלנו החלו האנשים למות כזבובים. אלו הם נתונים בדוקים ומבוססים ולא השערות ומגדלים פורחים באויר".
"יפה אמרת" המהם המושל-השופט בקורת רוח, "ומה דעתך אפוא על הרעיון הבא, בהסתמך על כל העובדות המבוססות שציינת בדבריך: כיון שמפיצי המגיפה הן המטבעות ששלח הרבי, צריך להעניש אותו מידה כנגד מידה, יעבור נא הכומר בין הבתים, יאסוף את כל הכתרים, מאה ושישים במספר, ויחזיר אותם אל מקורם, דהיינו יפזר אותם בין רחובות היהודים, משם באו ולשם ישובו".
הכומר הביט בו בעינים מזוגגות מתדהמה ובלע את לשונו. המושל לא המתין. הוא הקיש בפטישו והכריז חגיגית על פסק הדין: "הכומר חייב לאסוף את כל המטבעות ולפזר אותם בעצמו בין בתי היהודים באליק. פסק הדין חייב להתבצע מיד!".
(פורסם בגיליון 'אהל מועד' – לעלוב)