וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם (ויקרא ט כב)
לפנינו סיפור של אמונה זכה, שהועבר אלינו ע"י הרבנית מנטל, אלמנתו של הגר"י מנטל זצ"ל. מצוה גדולה לספר את הסיפור הזה בכל בית יהודי.
הרבנית מנטל נחשבת אצלנו כ'קמיע' של השכונה, ביקשה לספר מעשה מופלא. יהודי זקן, תלמיד חכם וירא שמים, שהיה באושוויץ, והתגורר לאחר מכן בארה"ב, התנהג באופן מוזר. מדי יום טוב, כשהיו מגיעים בתפילת מוסף לברכת כהנים, היה האיש יוצא בחשאי מבית הכנסת, בטרם עלו הכהנים לדוכן, וחוזר עם סיום הברכה.
יום אחד החליט רב בית הכנסת לשאול אותו על מה ולמה הוא נוהג כך. והת"ח סיפר: כידוע לכם, אני הייתי באושוויץ, והתייסרתי בשבעת מדורי הגיהנום שהיו שם. כל בני משפחתי נעקדו על קידוש ה', הי"ד. והנה, בשנה אחת, עת התקרב חג הפסח, החלטנו, חברי ואני, שהשנה אנחנו עושים את לי הסדר, ויהי מה.
החבר שלי השיג קמח, ואפילו 3 מצות לליל הסדר, ובדרך פלא הצלחנו להשיג גם יין. והנה הגיע הלילה הקדוש, התאספנו כמה אנשים, והחילונו לומר את ההגדה. באמצע השמחה, פרץ לחדר אחד החיילים הנאציים, ימ"ש, וכולנו נרעדנו.
הנאצי החל להכות בנו, וביקש לדעת מי האחראי על ה'מסיבה' הזו. בשלב מסוים החליט הארור הלזה לשים עין על החבר שלי, ואמר לו 'אני יודע שאתה ארגנת את הכל, ובתוך כמה דקות אוציא אותך להורג'.
הזקן בארה"ב המשיך לספר לרבו, שלפני מימושה של ההוצאה להורג, אמר הנאצי לחבר שלו שאם יש לו 'בקשה אחרונה', הוא יתיר לו לעשותה. 'אני מעונין לדבר שתי דקות אל העם שלי, הנמצא כאן', אמר היהודי, והנאצי ימ"ש נתן לו רשות.
החבר שלי היה כהן. הוא הפנה את פניו אל הנמצאים, הסתכל אל כולנו בעיניים מאירות, ואמר:'היום – יו"ט הוא, וברגע האחרון לחיי אני רוצה לברך אתכם ברכת כהנים בפעם האחרונה'. (בחו"ל מברכים ברכת כהנים רק ביו"ט). ועוד לפני שהספקנו להבין מה קורה, הרים הכהן את ידיו אל העם, ואמר בקול רם את פסוקי ברכת הכהנים. כל הקהל ענה אמן, בבכייה רבה. מיד לאחר מכן הוציא הנאצי את אקדחו וירה בחבר שלי, שצנח ארצה מתבוסס בדמו. הי"ד.
והזקן המשיך לספר לרב: לאחר כמה שבועות הסתיימה המלחמה, ולאחר כל מה שעבר עליי הייתי שבור ורצוץ עד מאד. הגעתי למצב כל-כך נורא עד שחשבתי לנטוש את היהדות, רח"ל. ברם, כל פעם כאשר הייתי במצב של לפני- עבירה, עלתה בלבי ברכת הכהנים ההיא, שבירך אותנו החבר שלי, רגע לפני הירצחו, וזה חיזק אותי מאד, ובשל כך נמנעתי מלעבור על רצון קוני.
ועל שאלתכם מדוע אני יוצא מבית הכנסת בברכת כהנים, אומר, שכאשר הכהנים פורסים את טליתותיהם אני מתפרץ בבכי נסער, בזכרי את מה שאירע לנו בשואה, וכיון שאינני רוצה שהמתפללים ישמעו את בכיי, אני מעדיף לצאת החוצה, ולבכות שם, לעצמי.
הנה רואים מכאן את ההשפעה שיש למעשה אחד על כל מהלך חייו של יהודי. כשמדברים על אמונה בבית היהודי, יש לזכור שכל מעשיהם ופעולותיהם של ההורים נחרטים בלבבות הרכים של ילדיהם. מה רבה אפוא האחריות המוטלת על האב והאם לפתח בביתם הנהגה של דוגמה אישית, כדי שהילדים המתבוננים בהם, יושפעו מהנהגה זו.
חינוך הבנים אינו עניין של מה בכך. הילד צריך לראות כל הזמן את הדוגמא הטובה מאביו ואמו, ולדעת שכבודו של הקדוש ברוך הוא יקר בעיניהם יותר מכל דבר אחר. אם ההורים לא יוכיחו שחפצי הקדושה חשובים להם יותר מאלף אלפי דינרי זהב וכסף, לא תעזורנה להם לאחר מכן כל הגערות והצעקות. הבנים יטענו באוזניהם שאינם צריכים להיות צדיקים יותר מהם…
יבוא המעשה הנורא ההוא, עם ברכת הכהנים, וילמדנו דעת על מידת ההשפעה שיש למעשים שאנחנו עושים כאן, בעולם הזה, ולאו דווקא כאלה שהתרחשו באושוויץ… כל מבע-פנים של האב האם, כל תגובה שלהם, משדרת לילדים מה העיקר ומה הטפל בחיים.
(קול ברמה)