בעיצומו של 'זמן אלול', בזמן שרבבות רבבות בחורי ישראל באים מתוך 'בין הזמנים' אל בית המדרש ברגש התחדשות וקבלות טובות למכביר, עלינו אל מעונו של הגאון רבי בונים שרייבר שליט"א, ראש ישיבת 'נתיב הדעת', לשמוע מפיו דעת ותבונה, עצות מעשיות והדרכות מועילות לבני הישיבה, המבקשים לחזות בנועם ה' ותורתו.
סקרנו בפני ראש הישיבה את פעילותו הענפה של מוקד הישיבה של ארגון 'אחינו', ולצידו את פעילותו המרשימה של מוקד ה'גישמאק בלימוד', אשר רבים מבני הישיבות כבר מוצאים במוקד זה את הכתובת לקבלת ייעוץ והדרכה, איך להתחבר ולהרגיש את מתיקות התורה.
הגר"ב שרייבר הביע התפעלות רבה מהיקף הפעילות, ובפתח דבריו ביקש להדגיש שדבר ברור הוא, שרוב מוחלט מן הבעיות שישנן לבחורי ישיבה בדרך עלייתם – נובעות מחוסר גישמאק בלימוד. וכי אם נוצר מצב שהבחור כבר מתחבר לטעם המתוק של התורה, אזי ממילא פתרנו את רוב הבעיות, שמתגמדות ונעלמות כלא היו, כמאמר הכתוב: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", וקשיים ומבוכות לא יוכלו לגבור על אהבת התורה.
- איך באמת יוכל הבחור להתחבר ללימודו? נדגיש שעיקר השאלה היא על בחורים שלומדים ברצינות, אך עדיין לא מרגישים מחוברים כראוי, וגם רואים עליהם שאין להם את החיבור האמיתי והמתבקש ללימוד התורה?
הגר"ב: הכלל הוא אחד: בן אדם יכול להתחבר רק לעצמו! גם אם ניקח דבר גשמי, כאכילה לדוגמה, נניח שפלוני אוהב חצילים ואילו אלמוני אוהב עגבניות, איך ייתכן דבר כזה? הפשט הוא, שאצל פלוני בחוש הטעם יש משהו שמתאים לחצילים, ואצל אלמוני יש דבר בחושים שמתאים לעגבניות. כמובן שיש גם כאלו שאוהבים גם את זה וגם את זה. היסוד הוא אחד: שכל אחד מתחבר למה שמתאים לאופי שלו ולצורה שלו. אותו הדבר בדיוק הוא ביחס ללימוד התורה.
בואו ונשאל שאלה. דוד המלך אומר בתהלים: "תורת ה' תמימה משיבת נפש… פקודי ה' ישרים משמחי לב", הא כיצד? והלא לא תמיד רואים את זה בחוש? ולא משנה אם השאלה היא על הפסוק או על המציאות, ממה נפשך, השאלה הזו זועקת מאליה!
התשובה היא פשוטה: שהרי אם לא לומדים – ברור שהתורה לא תהיה משיבת נפש, אך גם כשלומדים צריך שהנפש תלמד. לא רק הפה ולא רק הידיים והרגליים אלא הנפש. רש"י אומר ב'חולין' ש'נפש' פירושו רצון [כלשון הכתוב "אם יש את נפשכם"], ו'רצון' היינו התאווה, הקורת רוח. אותו הדבר אם רוצים שדברי התורה יהיו משמחי לב, אזי הלב צריך להיות ליד הסטנדר. אבל כשמניחים את הרמ"ח איברים ומושיבים אותם ליד הסטנדר, ואילו הנפש נשארת במיטה והלב בחדר אוכל – ברור שדברי התורה לא ישמחו את לבו ולא ישיבו את נפשו…
- מעתה, איך באמת יכול בחור להביא את הלב והנפש שלו ולהושיב אותם ליד הגמרא?
הגר"ב: הדרך היחידה שיש לגרום ללב ולנפש לשבת וללמוד – היא להתאים את צורת הלימוד לצרכיו המשתנים של כל אחד. ללמוד באופן שמתאים לו, ובאופן שהוא מתחבר אליו. בדיוק כפי שהבנו זאת בדבר גשמי כמו אוכל, אם מתאים לו לטעם – הוא ירצה את זה ויהנה מזה ואם לא – לא יעזרו כל השכנועים והטיעונים השכליים, כמה דווקא האוכל הזה טעים ומשובח. האדם פשוט לא אוהב את זה, וממילא הוא לא רוצה בזה, וא"א לכוף אותו לזה.
התורה, אומרים חז"ל, יש לה שבעים פנים, ולכל אחד מישראל יש שורש באות אחת משישים ריבוא האותיות שבתורה. אינני מדבר כאן בענייני קבלה, אלא ברובד הפשוט של הדברים. הקב"ה נתן תורה לעם ישראל, לא בתור מוצר מוגמר, אלא כדי שכל יהודי יעבוד על התורה, וכביכול יצור את החלק שלו בתורה.
חז"ל אומרים: "יפה שיחתן של עבדי אבות, יותר מתורתם של בנים, שהרי שיחתן של עבדי אבות ב' וג' דפין ותורתם של בנים ניתנה ברמיזה". ומדוע באמת זה כך? יש לכך הרבה תשובות, אבל אנחנו רוצים להתמקד בנקודה אחת. חז"ל קוראים לתורה "תורתם של בנים" ומדוע? לכאורה היתה צריכה להיות הלשון: "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתו של הקב"ה", הלא כן? אך זו גופא התשובה לשאלה שפתחנו בה: הקב"ה נתן את התורה לבני ישראל כי הוא רוצה שתהיה תורתם של בנים, הקב"ה רוצה שאנחנו נעמול ונתייגע, עד שנזכה שזו תהיה תורתם של בנים – תורה שלנו.
מי שמתחבר לתורה, דהיינו שהוא כבר לומד את התורה שהפכה שלו, מעיד בפה מלא שזהו הדבר הכי טעים ומתוק שיש.
- סדר היום בישיבה מחולק לסדר עיון, סדר בקיאות וסדר הכנה. ראש הישיבה מתכוון בעצם לומר, שכל אחד צריך ללמוד רק בדרך אליה הוא מתחבר?
הגר"ב: אמרתי שכל אחד רק צריך ללמוד בצורה שהוא מתחבר אליה, אבל זה לא משנה כלל אם זה בעיון או בבקיאות. אני מדבר על להתחבר לעצמו בלימוד העיון, ולהתחבר לעצמו בלימוד הבקיאות.
כל הזמן מגיעים בחורים עם טענות "אני לא אוהב עיון". אני נוהג לשאול בחור כזה שבא אליי: "אם הייתי מושיב אותך ללמוד לבד את הסוגיא, איך היית לומד – האם היית גורס דף אחרי דף בקריאה?"
בדרך כלל מיד הבחור משיב שבשום אופן לא. "הייתי מנסה להבין מה שאני לומד". "אם כך", אני אומר לו, "זה לא נכון להגדיר שאינך אוהב עיון, אולי אתה לא אוהב את העיון שלי. אתה אוהב ורוצה את העיון שלך!".
אותו הדבר גם בלימוד הבקיאות. כל הזמן יש תלונות של בחורים על הקצב, או שהוא מהיר מדי או שהוא איטי מדי, גם כאן צריך כל בחור למצוא את עצמו בתוך המסגרת הזו. אחד ירצה ללמוד ולסכם את כל הגמ'-רש"י, האחד יהנה יותר לחשבן בשקלא וטריא את הקושיות של תוס', כל אחד בדרכו הוא.
בקיצור, כל אחד צריך למצוא את עצמו בתוך העיון ובתוך הבקיאות, וככה ללמוד בהנאה וקורת רוח. הבעיות מתחילות שכל אחד מנסה להתחבר למה שמתאים לשני, וכולם מנסים להתחבר למה שמתאים לכולם, וכך מפספסים את החלק האישי והמיוחד של כל אחד בתורתו של הקב"ה.
- בחור שנמצא במסגרת ושומע שיעורים כפי שנקבע בישיבה, איך בפועל יוכל להתחבר לעצמו בתוך המערכת הכללית?
הגר"ב: בוודאי שאין הכוונה שבשיעור וממילא בישיבה, ילמדו בעיון סוגיא אחת והבחור ילמד סוגיא אחרת. הרי ברור לכל שהשיעורים בישיבה הם אלה שמלמדים, ונותנים כלים איך ללמוד סוגיא ואיך להבין. אבל במסגרת של השיעור צריך כל אחד למצוא איזו נקודה אליה הוא מתחבר. בחור לא צריך לחזור על כל פרט ופרט שהוא שומע בשיעור, לא בילדי חיידר עסקינן, אך מטרת השיעור היא ללמד את הבחור איך ללמוד. אני תמיד אומר לתלמידי הישיבה, שאין לי שום מטרה שהם יזכרו את מה שאני אמרתי בשיעור, הדבר החשוב הוא שילמדו את המסר, איך לגשת לסוגיא.
ראש הישיבה ר' שמואל רוזובסקי היה רגיל לומר, שהתנא אומר באבות: "והעמידו תלמידים הרבה", אין הכוונה כאן להעמיד הרבה תלמידים בכמות, כי אם כך, היה נכון יותר לכתוב 'העמידו הרבה תלמידים', אלא הכוונה היא להעמיד את התלמידים באופן המירבי, דהיינו שאם ילמד הרב את התלמיד מסכת 'בבא קמא' – הוא יידע מחר ללמוד על פי זה גם מסכת כלים או זרעים…
בכל ישיבה ישנם כמה וכמה מגידי שיעורים, ואף אחד מהם לא דומה לשני, כי כשם שאין פרצופיהם שווים כך דעותיהם אינן שוות, אבל כולם מדברים על אותה סוגיא ועל אותו ענין בסוגיא, כי כולם יודעים איך ללמוד סוגיא, וממילא הם מדברים על הנושא שבסוגיא, וכאן כל אחד מדבר בסגנון שלו ובצורה הייחודית שלו.
- האם אנו מצפים מבחור ישיבה צעיר, שכבר יידע איזה סגנון וצורה ודרך הלימוד מתאים עבורו?
הגר"ב: אנחנו באמת לא מצפים ממנו שידע את זה מיד, אבל אם הוא הגיע לישיבה שמתאימה לרמה שלו פחות או יותר [ואינני נכנס כאן לנושא הכואב, של בחורים שמגיעים לישיבות שלא מתאימות להם מכל הסיבות שבעולם], ואם הוא לומד ברצינות, הוא בהכרח מגלה בעצמו לאיזה דרך ולאיזה סגנון לימוד הוא מתחבר, ועל זה הוא יכול לדבר ולהתייעץ עם מישהו מהצוות, או להתקשר למוקד שיכול לכוון אותו.
בחור צריך לשמוע את כל השיעור, להבין את רובו, ולמצוא לכל הפחות שתי נקודות בשיעור שמדברות אליו, שאליהן הוא מתחבר. באידיש אומרים "זיינע רוזינקע'ס" (-הצימוקים שלו), כל אחד צריך למצוא בשיעור את הרוזינקע'ס שלו.
אני למדתי בישיבת פוניבז' ושמעתי שיעורים מכל ששת ראשי הישיבה זצוק"ל ויבדלחט"א [מרנן הגאונים הרב שך, ר' שמואל רוזובסקי, ר' דוד פוברסקי, ר' שלמה ברמן זצוק"ל ויבלחט"א ר' גרשון אדלשטיין ור' דוב-בער פוברסקי]. לחלק התחברתי יותר ולחלק התחברתי פחות. היתה לי האפשרות להתחיל למצוא תירוצים וטצדקי שאני לא נהנה ולא מתחבר, ולבחור להתחיל ללמוד קדשים וכדו'…
אינני זוכר אם היה זה מישהו שדיבר איתי, או שהקב"ה שלח לי את הסייעתא דשמיא להבין לבד, שהם כולם ת"ח מופלגים ומכולם יש מה לשמוע, ואצל כל אחד מהם הייתי יושב ומקשיב לשיעור, ומוצא בכל שיעור את הנקודה או שתי נקודות שהתחברתי אליהן. אח"כ הייתי הולך לדבר בלימוד עם המג"ש על אותן נקודות שהתחברתי אליהן, ולאף אחד לא היה מושג שלא התחברתי לגמרי לשיעור, ואני יכול לומר בפירוש שמכל אחד מהם קיבלתי!
- ומה יעשה בחור שיושב בשיעור, ומתאמץ כל כולו לשמוע ולהבין אך בכל זאת אינו מצליח למצוא שום נקודה בשיעור ש'מדברת אליו', שום ענין שהוא מרגיש מחובר אליו?
הגר"ב: בחור שיושב בצורה רצינית ומנסה להבין ולהתחבר ואיננו מצליח – עצתי היא אליו שיתיישב עם עצמו בלילה לבד, יכין את הסוגיא ויראה אלו נקודות בשיעור, מתחברות אל הנקודות אותן הוא הרגיש בעצמו בסוגיא. אם הוא מוצא – מה טוב ומה נעים, ואם לא, אז שיישב שוב עם עצמו וייתן לעצמו דין וחשבון למה כל הנקודות שעליהן מדברים בשיעור, לא התעוררו אצלו בלימוד הסוגיא.
בדידי הווא עובדא, כשנכנסתי לישיבת פוניבז' היה זה בערך בגיל . הר"מ הראשון אותו שמעתי היה הגאון הגדול ר' דוב בער פוברסקי שליט"א. קניתי בתחילת הזמן מחברת 40 דף שורה אחת. בצד שמאל כתבתי כל פעם את מה שנראה לי בסוגיא, ובצד ימין כתבתי את מה שאמר ראש הישיבה בשיעור. לאחר השיעור השוויתי בין השניים, והיה אם יצאו הדברים פחות או יותר באותו הכיוון – ידעתי שלמדתי את הסוגיא כמו שצריך. אבל אם לא [ובדרך כלל הדברים בשני צדי המחברת היו שונים לגמרי…] הייתי יושב ומנסה להבין למה לא הבנתי את הסוגיא כמו ראש הישיבה. אם לא הצלחתי להבין לבד, הייתי ניגש לשאול למה אי אפשר להבין את הסוגיא באופן הזה שחשבתי. יש מספר דברים שאני עדיין זוכר מאותם השיעורים, אך התועלת העיקרית בדברים היתה, שקיבלתי מהם את הדרך ללמוד סוגיא!
- אז עצה טובה קא משמע לן, לבחורים שעדיין שומעים שיעור יומי. ומה יעשה בחור ב'קיבוץ' שאיננו שומע שיעור יומי שמכוון אותו בסוגיא?
הגר"ב: עד לפני ארבעים שנה זו הייתה שאלה קשה מאד, ממש זעקה ללא מענה. אבל אז קם הגאון ר' חנוך קרלינשטיין זצ"ל, שהיה חברותא שלי בישיבה, ובאותה תקופה בדיוק החל בזה גם הגאון ר' דוד הקשר זצ"ל, והתחילו להוציא מראי מקומות על סוגיות הש"ס.
היום ברוך ה' יש שפע של ספרי מראי מקומות, בדרך כלל כל ישיבה נותנת מראי מקומות על הסוגיה, ולפעמים כל ר"מ רושם מראי מקומות. בחור יכול לשבת עם אחד ממראי המקומות האלו, ולמצוא אחרי עבודה מסוימת לאיזה סגנון הוא מתחבר, ועם הסגנון הזה של המ"מ – ללמוד את סוגיא מזווית הראייה שלו.
השנים ב'קיבוץ' הן השנים שבחור בונה את עצמו, מייצב את הכיוון שלו בסוגיא, לא מיבעיא מי ששמע שיעורים, שאז מצטרף לניסיון שלו כל מה ששמע בישיבה קטנה ובישיבה גדולה. גם אלו שלא שמעו שיעורים, זה הזמן שהם צריכים לבנות את עצמם, את הדרך הייחודית והמיוחדת שלהם.
אצלנו בישיבה יש שני שיעורים כלליים, והיה לי פעם מעשה עם בחור בישיבה, שהגיע ושאל בכנות עם מה הוא יצא מהסוגיה. הרי סוף סוף לכל ראש ישיבה יש את הסגנון וה'שפראך' שלו, ואם כן איפה נמצאת האמת שאיתה הוא יוצא מהסוגיה?
התשובה האמיתית היא, ששבעים פנים לתורה, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. אבל לאותו בחור עניתי, והזמנתי אותו שיבוא וישב ויקשיב לשני השיעורים, ויכתוב אחר כך את היסוד שהיה בסוגיא בכל שיעור כללי, מבלי להיכנס לפרטים ולראיות וכו', רק את היסוד. אחרי שבוע הבחור ניגש אליי בחזרה משועשע לגמרי, והודה ששני ראשי הישיבות אמרו בעצם את אותו השיעור…
ומה האמת? ודאי שכל אחד אמר יסוד אחר, אלא אותו בחור מצא את היסוד האישי שלו בסוגיא, בשני השיעורים גם יחד.
המטרה של השיעורים באופן כללי היא, שהבחור יקלוט וישמע את הדברים של ראובן ושל שמעון, אבל בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו בהם, כך יוכל להתחבר לסוגיה ולהרגיש את הטעם המתוק והטוב שיש בה.
בקוצק אומרים: 'יאוש – שלא מדעת'. ופעם ראיתי בישיבת ברסלב על הפלורסנט את הכיתוב: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן"… כל בחור שיעמול ויעבוד בכנות עם עצמו – אין ספק שיוכל להגיע לזה, וכשבע"ה יגיע לזה, הוא כבר יחיה בעצמו את כל התיאורים על הגישמאק שבתורה.
ייש"כ גדול!
(מתוך עלון 'הישיבה' של ארגון 'אחינו' אלול תשע"ח)
4/934