"אלה המצוות והמשפטים" (לו, יג)
הגאון רבי אליהו דיסקין שליט"א, ראש ישיבת 'נתיב הדעת', סיפר סיפור נפלא אותו היה נוהג לספר בהתפעלות עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל:
כידוע, מרן שר התורה הגאון רבי דוב בעריש ויידנפלד מטשעבין זצ"ל התגורר בשנותיו האחרונות בשכונת 'שערי חסד' בירושלים. שנה אחת בליל יום הכיפורים כשחזר מבית מדרשו בדרכו הביתה ברחוב אבן שפרוט, עבר סמוך לבית הכנסת המרכזי 'קהל חסידים' בשכונה, שם ישבו כמה ישישים אומללים פליטי חרב, שוררו מארשים וניגונים ותיקים שהיה נהוג לשיר בעיירות שם גדלו בחוץ לארץ, מתוך ערגה וכיסופים.
הרב מטשעבין, שהיה בעצמו פליט ושריד, ומרבית בני משפחתו ועירו נעקדו בשנות המלחמה על קידוש ה', הבין היטב ללבם, נכנס לבית הכנסת וישב אתם במשך שעה ארוכה. הנעים להם בשהותו בחברתם, סייע להם בשחזור ההיסטוריה והעלאת זכרונות מבית אבותם ומקהלות הקודש שנכחדו.
כעבור זמן־מה עבר שם רבי שלמה זלמן אויערבאך, שעמד בקשרי תורה והלכה ענפים עם הגאון מטשעבין וידע היטב כי הינו בכיר גאוני הזמן, ונרעש מהמראה שנגלה למול עיניו: הגאון מטשעבין, שר התורה, אשר כגובה הארזים גובהו, לא מצא מה לעשות בליל יום הקדוש כי עם לשבת במחיצת יהודים פשוטים ולשורר מארשים?!
במוצאי יום הכיפורים, כשהגיע רבי שלמה זלמן כמדי שנה לברך ולהתברך אצל הגאון מטשעבין בברכת השנים, שאלו: "ילמדנו רבנו! מה יש לטשעבינער רב לחפש בליל יום הכיפורים בחברת אנשים אלה, והלוא הזמן יקר אצלכם?! ועוד בלילה כה קדוש ומשמעותי?!".
השיבו הגאון מטשעבין תשובה מדהימה:
"אם כבר שאלתם אענה לכם. אתמול בלילה כשהייתי בדרכי הביתה היתה לי תכנית מסודרת ללמוד את כל מסכת יומא, תשעים דפי גמרא, עד הבוקר. אולם כשעברתי בדרכי סמוך לבית הכנסת שמעתי את קולם של היהודים הללו, ניצולי השואה, שבורי הלב ורצוצי הנפש, כיצד הם מתחממים יחד במארשים וניגונים עתיקים שהיו אצלם בפולין. חשבתי לעצמי: 'מה יגרום לקדוש־ברוך־הוא יותר נחת רוח, שאסיים את כל מסכת יומא הלילה או שמא שאשב יחד אתם ואשמח אותם? והסקתי כי ודאי הקדוש־ברוך־הוא ישמח יותר אם אשב אתם, וזה אכן מה שעשיתי. זו הייתה 'עבודת היום' שלי…".
היתה לו לרבי שלמה זלמן חלישות הדעת ממקרה זה, והפטיר ואמר בענוותנותו: "תמיד חשבתי לעצמי, הן גם אני מתמיד, גם אני משתדל לעשות מה שהקדוש־ברוך־הוא מבקש ממני, ובכל זאת, מדוע אני כה רחוק ממדרגותיו של הגאון מטשעבין? אבל כשנוכחתי במידותיו המופלאות, בהידורו המדוקדק בבין אדם לחברו, הבנתי מהיכן הוא שואב את הסייעתא דשמיא לגדול במעלות התורה ללא גבול…".
מעשה מופלא נוסף צרוב בזכרוני משנות הבחרות, כשלמדתי בישיבת פוניבז':
פעם עמדנו קבוצת תלמידים בפרוזדור שבקומת הכניסה לישיבה וכיתרנו בעיגול את מורנו ורבנו הנערץ, ראש הישיבה מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל. היה זה מחזה קבוע לאחר כל שיעור ושיעור של רבי שמואל, התלמידים הקיפו אותו באהבה והערצה, בניסיון לא לפספס אף מילה היוצאת מפיו הקדוש, פה המתגבר בתורה.
והנה מולנו צועד המנקה הוותיק של הישיבה, אברהמ'ל קראו לו, וביקש לגשת ל'רבי'. פינינו לו מקום והוא ניגש לרבי שמואל, והחל להביע כאבו וצערו כי הוא מתגורר כיום בשכונה חילונית ושכניו מחללים את השבת בריש גלי, מה שטורד את מנוחת נפשו ומפריע לעונג השבת.
הוא הוסיף להתאונן באוזני רבי שמואל: "בצעירותנו ברוסיה היינו נזהרים על שמירת השבת במסירות נפש, ואילו דווקא כעת בגיל הזקנה, כשעליתי לכאן למדינת היהודים ושמירת השבת אמורה להיות מובנת מאליה, נגזר עלי משמים לסבול קולות של חילול שבת…". הוא ביקש מרבי שמואל לסייע לו לעבור דירה לשכונה חרדית ולהיפטר מהסבל הנורא שמעיב על רוחו.
רבי שמואל ניסה בתחילה לשמחו ולהרגיע את רוחו הסוערת במילתא דבדיחותא, אך לא נחה דעתו והודיע לרבי שמואל בהחלטיות: "אם לא יסודר הענין איאלץ לחזור לרוסיה". כולם חייכו מהאיום, היה זה בעידן טרום נפילת שלטון הברזל, כשרוסיה היתה עדיין סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, ורבי שמואל אף הוא הגיב לו בחיוך: "רבי אברהם! לפני שתיסע לרוסיה אל תשכח לבוא לאחל שלום ולהיפרד מאתנו…".
כך הסתיימה השיחה, כשחיוך רחב פרוש על פני כולם.
לאף אחד מאתנו לא היתה הווה אמינא כי ייצא משהו מהשיחה הזאת. אולם כעבור ימים אחדים נודע לנו כי התבדינו. מאותו הרגע רבי שמואל לא נח ולא שקט. "יהודי חש שלא בנוח, לא משנה מה תפקידו ומעמדו, מוכרחים לעזור לו".
מיד כשבא הביתה הרים טלפון לאחד ממכריו במשרד השיכון, עמו עמד בקשרים טובים, וביקש שיפעל ככל יכולתו להשיג דירה עבור אחד מידידיו הטובים אשר סובל משכניו החילונים באזור מגוריו וחובה לאתר עבורו אזור אחר טוב יותר. הלה שמע על ידיד טוב של רבי שמואל המצוי במצוקה והזדרז מיד לפנות אל כל הנוגעים בדבר, ותוך ימים אחדים סודר לו דירה בכי טוב.
אותו ידיד ממשרד השיכון כל־כך רצה לסייע לרבי שמואל, עד שאפילו ביקש מאחד מנכדיו ללכת לסייע לאברהמ'ל להעביר את הריהוט ושאר מטלטליו מדירתו הישנה לזו החדשה.
גאוני עולם אלה כיוונו לנקודה זו שכתב ה'ספורנו': "שלא יחשבו כי לגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם". אדרבה, הם הבינו כי על־ידי שעוזרים לשני לא מפסידים מעלות רוחניות, אלא זו הדרך להשגת השלמות!
ועלינו לדעת, כי אמנם תיקון המידות היא דרישה שנדרשת מכל יהודי ויהודי, אך על אחת כמה וכמה מבני תורה ומתלמידי הישיבות הקדושות, אלה המייצגים בגאון את עם התורה ונושאים בידיהם ברמה את דגלה. ההשגות והגדרים שנדרש מהם הם שונים לחלוטין, ברמה אחרת, גבוהה יותר.
יש לי ראיה עצומה על כך: הגמרא במסכת בבא מציעא (כד.) מספרת, כי פעם אחת בעת שהתארח מר זוטרא חסידא באכסניה נגנב ממנו גביע הכסף שלו. מאוחר יותר ראה מר זוטרא את אחד התלמידים "בר בי רב" הרוחץ ידיו ומנגבן בבגד חברו. מיד אמר: "ודאי הוא הגנב, כי לא אכפת לו מממונו של חברו". כפתו אותו ואכן הודה בגניבה.
ויש לעיין, מדוע מציינת הגמרא כי הגנב היה "בר בי רב"? וכי אין זה חילול ה' ש"בר בי רב" העוסק בתורה שולח ידו בממון חברו? לכאורה היתה הגמרא צריכה לכתוב כי ראה מר זוטרא אדם אחד, איש אחד. מהו הדגש בכך שהיה "בר בי רב"? ובהכרח מלמדים אותנו חז"ל יסוד עצום: אם לא היה אותו גנב 'בר בי רב' לא היה ראיה מזה שניגב בבגדו של חברו כי הוא אכן הגנב, כי אדם פשוט שאורחות חייו אינן נגזרות מהתורה הקדושה ייתכן מאוד שנראה אותו מנגב בבגדו של חברו, ועדיין אין זה ראיה כי הוא גנב. אבל 'בר בי רב' שההבנה שלו הרבה יותר עמוקה ובוודאי מבין את חומרת החטא לנגב בבגדי חברו, ואם בכל זאת הוא מנגב בהכרח הוא קל דעת, ואם הוא קל דעת מדוע שגם לא ישלח ידו גם לגנוב מאחרים, וזו היתה הכרעתו של מר זוטרא.
בן תורה בכל הליכותיו אמור לגרום קידוש שם שמים, שיראו עליו כי הוא שייך ללגיונו של מלך. כל הנהגה רעה או פגם במידה גורמת לחילול ה' וחילול התורה.
הספרי (דברים לג, ב) כותב: "מימינו אש דת למו" – "מה אש כל המשתמש בו עושה בגופו רושם, אף תלמידי חכמים שעמלים בה ניכרים הם בעיניי, וניכרים בין הבריות בהילוכם בדיבורם ובעטיפתם בשוק".
שמעתי מאבי מורי שליט"א, כי פעם ישבו שני יהודים בחדרו של מרן ה'חזון איש' זצוק"ל והציעו בפניו טענותיהם בענין מסוים שפרץ ויכוח ביניהם. בתוך להט הדברים התבטא האחד על השני: "הוא שקרן". "אל נא תאמר שקרן על זולתך", העיר לו ה'חזון איש' על אתר. "אבל מה אעשה?", טען הלה בפני ה'חזון איש', "והרי הוא באמת שקרן". השיבו ה'חזון איש': לפחות תאמר שהוא אינו דובר אמת אבל לא שקרן". בהטעימו: "מבן ישיבה מצופה שהשפה שלו תהיה שפה נקיה".
אומרים חז"ל (ברכות סד.): "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". שאל מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', הרי בדיוק בשביל מטרה זו של השכנת שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתו ישנם עסקנים, יועצים ודיינים למיניהם? ממתי הוטל על כתפי תלמידי חכמים להשכין שלום? ופירש הרב אברמסקי, כי עצם מציאותו של התלמיד חכם משרה שלום. ההליכות הנאצלות שלו, האנושיות המוסרית שלו, האכפתיות שלו כלפי הסביבה, מביאות שלום ושלווה לעולם. נעים לשהות בארבע אמותיו וכיף להימצא במחיצתו.
כשאדם עובר סמוך למאפייה, בין אם יחפוץ ובין אם לאו הוא יריח את ניחוחות המאפים למיניהם, כך מי שעומד סמוך לתלמיד חכם אמתי שהתורה מנווטת את חייו, בין אם יחפוץ ובין אם לאו יחוש בנעימותו המיוחדת, ברוגע ובשלווה שהוא מוסיף בעולם בעצם הימצאותו.
וזו כוונת חז"ל באומרם "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", מרבים שלום לאו דוקא על־ידי מעשיהם אלא על־ידי הימצאותם.
והנה, אם נתבונן בהליכות חייהם של גדולי הדורות נראה בחוש כי אלה שהיו מיוחדים במידותיהם הזכות והטהורות, שאת כל אישיותם העניקו לכלל ישראל, זכו למושגי גדלות בלתי נתפסים בתורה ובשאר מעלות, למעלה מכוח אנוש ממש. כי התורה והמידות חטיבה אחת, בלתי נפרדות הן.
"מידותיו של רבי חיים עוזר היו מופת חי לעולם כולו"
אם תמיד אנו רגילים לשמוע פלאות אודות גאון הגאונים מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצוק"ל, רבה של וילנה ובעל ה'אחיעזר', על גאונותו המרקיעה שחקים, על כשרונו הכביר, על כוחו הגדול לעסוק בכמה דברים בבת אחת ועוד ועוד, הרי שגדולי תלמידיו ומקורביו כשרצו לבטא את התחומים שהתייחד בו היו מעלין על נס בהדגשה דווקא את מידותיו הנאצלות, את לבו הרחום להרגיש צערו ולהלך כנגד רוחו של כל יחיד ויחיד.
מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א רגיל לספר בהתפעלות את ששמע פעם מרבה של מונטריאול, הגאון רבי פנחס הירשפרונג זצ"ל, שנמנה על אחד מאדירי התורה המובהקים בדור העבר: כי בבחרותו, כאשר למד בישיבת 'חכמי לובלין' אצל מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצוק"ל, כשנסע הביתה באחת הפעמים ייעץ לו רבו רבי מאיר: "כדאי לך להיכנס בדרך לווילנה, להיכלו של רבי חיים עוזר, אצלו תוכל לראות מהו אדם השלם".
כמצוות רבו עבר רבי פנחס דרך וילנה, נכנס לרבי חיים עוזר ושוחח עמו בסוגיא בה עסק, ובדבריו הזכיר סברא מסוימת המוזכרת במסכת יבמות דף נז. רבי חיים עוזר תיקנו על אתר כי הסוגיא מופיעה בדף נח. אמר רבי פנחס: "ניתי ספר ונחזי", וכבר ניגש אל ארון הספרים וביקש להוציא את הגמרא מהארון, אך רבי חיים עוזר מנע בעדו: "זה לא!".
תגובתו של רבי חיים עוזר עוררה תמיהה אצל הנוכחים, שסברו לתומם כי כנראה רבי חיים עוזר חושש על כבוד תורתו בתור רבה של וילנה, שמא ייווכח טעותו ברבים, ולכן מונע מהאורח לראות את הגמרא בפנים. אך מאוחר יותר כשיצא רבי פנחס מביתו ופתח את הגמרא ראה כי הצדק עם רבי חיים עוזר, הסוגיא אכן מופיעה בדף נח והוא זה שטעה קודם. אז הבין למפרע כי למעשה רבי חיים עוזר לא רצה שרבי פנחס יובך ברבים, ולא שחשש על כבוד תורתו…
כיצד הגיע רבי חיים עוזר לידי מידות טהורות ומזוקקות כאלו? וככלל, מהי הדרך לרכוש מידות טובות וטהורות?
הנה, ידוע מה שסיפר מגיד המישרים, הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצוק"ל, כי פעם ביקר אצל רבו המשגיח הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל בחודש אלול, וכיון שנהג רבי שלום בתענית דיבור החל מראש חודש אלול ועד לאחר יום הכיפורים, שוחח עם המשגיח באמצעות כתיבה בלבד.
הוא כתב על פתק שאלה: "ילמדנו רבנו! כיצד מתקנים את המידות?". השיבו המשגיח תשובה נחרצת שאינה משתמעת לשתי פנים: "לא מצאתי שום עצה לתיקון המידות מלבד לימוד המוסר!".
ואכן, הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ"ל, רבה של קריניק, מביא במאמרו מסמך קבלות שקיבל על עצמו רבי חיים עוזר לשנת תרצ"ד, שם מופיע בסעיף השני: "לעיין בכל יום לכל הפחות שעה קלה בספרי מוסר כמו 'שערי תשובה' לרבנו יונה ו'מסילת ישרים' וספרים הדומים להם, ולחשוב בכל יום חשבון הנפש".
ורבי חזקיהו יוסף כותב על כך בהתפעלות: "סעיף זה בכלל הפתעה גמורה היא גם למקורביו; כי כמדומה מעולם לא ראהו איש מעיין בספר מוסר, ולא נחשב מעולם בין בעלי המוסר. ואם כי צדקתו ויראתו הגדולה נודעת לכל, אך מעולם לא נתן אותות כי הוא מעיין כל יום בספרי מוסר בפועל, וכסבורים היינו תמיד שאין זה מתאים כלל לתכונותיו, כי רק בתורת ה' חפצו וממאור התורה ישאב כל אורו, ואמנם טעינו. למרות טרדותיו העצומות, עוד האציל לו מועד גם לזה, ויעשנה לו לחוק".
הרי שגם רבי חיים עוזר שאב את טוהר מידותיו מכוח לימוד המוסר, כי אין עצה אחת לתקן המידות מלבדה – כלשון המשגיח.
ומדוע לימוד המוסר הוא המניע המרכזי לתיקון המידות, ראיתי בספר 'שפתי חיים' (מידות א) הסבר נפלא שמביא הגאון הצדיק רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, בשם הגאון הצדיק רבי נחום זאב מקלם זצ"ל: והוא, כי בכל אדם טבועות מידות רעות מעודו, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), אלא שלא תמיד הדבר מורגש. למה הדבר דומה, ליין הנמצא בחבית, שבוודאי מצויים בו גם שמרים אלא שהם שוקעים לקרקעית החבית לכן הם לא מורגשים. מתי מרגישים בהם? כאשר מנענעים את החבית אנה ואנה אז השמרים צפים ועולים למעלה. אך כל זמן שלא מזיזים את החבית ממקומה אפשר לשתות ולשתות בלי לחוש בכלום.
הנענוע הפנימי של האדם הוא לימוד המוסר!
אור האמת ללא כחל וסרק הבוקע מדברי חז"ל גורם לאדם להבחין מהם מקומות התורפה שלו, מהיכן נובעים רצונותיו ומניעיו, ומעלים ומציפים לכור הבחינה את אותן מידות רעות השוכנות עמוק עמוק בתוכו, ורק כך הוא מסוגל לעקור אותן משורשן.
על־ידי שנתמיד בלימוד המוסר נזכה ללכת בדרכיו של הקדוש־ברוך־הוא, להידבק במידותיו, לתקן הפגמים בנפשותינו. כך תהיה לימוד התורה זך וטהור, וקבלת עול התורה בשלמות, להתגדל ולצמוח בקנייניה ולגרום נחת רוח ליוצרנו.
(קטעים מלוקטים מתוך 'אוצרותיהם אמלא' – אמור)