פורים במאה שערים – מי אינו זוכר את דודי האהוב ר' שמעון אנשין שהתחפש ל'דוקטור פורים'? שמו המלא היה שמחה שמעון, וכשמו כן הוא, שמח ושימח בכל השנה ובפרט בפורים, כאשר עטה בגדי רופא, עם סטטוסקופ (מַסְכֵּת) תלוי על כתפו, וכובע בד לבן על ראשו שעליו רקום באדום: "דוקטור פורים".
הוא היה עומד באמצע הכביש, עוצר כל נהג רכב או עובר אורח, הצמיד אל לבו את מכשיר הבדיקה ופסק שעליו לנדב כך וכך לצורכי עניים, כאשר בידו האחרת הוא מחזיק חבילת שטרות שכבר הספיק לאסוף למכביר עבור עניי ירושלים.
ובבית הכנסת הסמוך 'קהל יראים' (די מארמערישע שול) – שמחה וששון ליהודים. ר' מנדל גפנר היה שם הרב של פורים. הושיבוהו בבית המדרש תחת חופה שמארבע פינותיה משתלשלות ציציות מוזהבות. הוא השמיע 'תורת־פורים' מתובלת בדברי חסידות; וכבוד גדול עשו לו, שהובילוהו על כתף, תוך כדי ריקודים מלפניו ומאחוריו, עד ביתו שבשוק מאה שערים.
ולא הרחק מכאן, בשכונת בתי הונגרים, השמחה מרקיעה שחקים. ר' עמרם בלוי, מלווה בנערים מחופשים, הולכים מחצר לחצר ושרים שירי־פורים רמים במשך שעות רבות. ואילו אחיו ר' אברהמ'ל בלוי יושב בבית הכנסת ופוצח בשירים ערביים מבדחים אגב מחיאת כפיים בשתי ידיו העבות: "צ'ַמבַּאלַה, בַּאלַה… עבדא־ללה אבו איל ח'אמי", או השיר: יוּסף, יוּסף אבּוּ יוּסף… שוּ הַדַא בּוליס"…
ובשנים קדומות יותר, בשכונת 'מוסררה' בביתו של האדמו"ר רבי נחומצ'ה מרחמסטריווקא, הציגו בפורים חסידי רבי אהרל'ה ראטה 'עקידת יצחק שפיל'.
בתפקיד אברהם אבינו שיחק ר' ישראל רוזנצווייג, סופר הסת"ם הנודע. את יצחק אבינו גילם ר' יענקל'ה כהן, הקנאי הנודע. ובתפקיד השטן – שעיכב את אברהם ואת יצחק בנו בדרך ובלבל את שרה אמנו בבשורה רעה – שימש ר' יצחק אייזנבאך, שפניו נמרחו בשחור, כשעל ראשו פאה מבעיתה. היה שם גם שה לעולה, לבוש באדרת שיער, וגם "איל נאחז בסבך" שלבש מעיל מהופך, כשהבטנה כלפי חוץ.
אבל יותר מבכל השכונות בירושלים היתה השמחה בפורים פורצת בבתי ראנד. הישיש ר' מנדל בריכטא עוד זכר לספר על שמחת הפורים בימי עלומיו, כאשר הרכיבו את ה'פורים רב' על חמור מעוטר מכל צדדיו במטאטאים.
ר' העניך, יהודי חשוב מגליציה, היה הרב של פורים. הושיבוהו על האוכף, כשפניו אל הזנב – משום 'ונהפוך הוא' – והרכיבוהו ברחוב העיר, לבוש בלבוש של אדמו"רים, ושרו לפניו: "ככה ייעשה לאיש…".
הופעתו הרעשנית של החמור המקושט שעליו הרב היושב בהיפוך וכל הקהל מריעים לו – הוציאה על כרחם, אנשים, נשים וטף מן הבתים. עקרות־בית עזבו את לישת הקרעפלאך, ואף הפרושים בשכונה הסמוכה 'בתי ברוידא' המקיימים את מצוות 'עד דלא ידע' בשינה, קמו מערשותיהם כדי לחזות בשמחה הגדולה שפרצה מבתי ראנד והציפה את כל הסביבה.
בשנים מאוחרות יותר, היה זה ר' יענקל וינקלר, החסיד המופלא, שהתחפש מדי שנה בתחפושת אחרת, יוצא לשכונות הסמוכות לשמח את התושבים. הוא גם שלח מנות לרוב, תוך שאינו מחסיר לשלוח מנה יפה לשום אדמו"ר בעיר.
"פעם, כשהייתי ילד", סיפר לנו איש בתי ראנד, "התחפש ר' יענקל לפרופסור פיק, מלומד מברלין; הוא לבש מלבוש אירופאי מחויט, עם כובע צילינדר ועניבת פרפר, התהלך מבית לבית ושימח את הלבבות עם הברקותיו הנפלאות וחרוזיו המשעשעים".
אך את עיקר השמחה ערך ר' יענקל בבית משפחת בריכטא; וכבר העתקנו חלק מחרוזיו על כל מגילת אסתר ב'סיפורים ירושלמיים' כרך ראשון.
ובבתי החסידים בעיר היה מה לשמוע בפורים, דברי כיבושין של ממש. בקארלין מספרים, כי פעם נקלע ר' זלמן שלזינגר לבית ר' ישראל בער שיפמן בסעודת פורים "ונהיה שם יום כיפור" – – –
אף אני זוכר פורים כזה בקטמון של פעם, כאשר אבי ר' אברהם אנשין עומד אחרי תפילת ותיקין עם כוס יין, מגישו לצדיק רבי שמואל שפירא כדי שיקיים את מצוות היום בשתיה כדת.
רבי שמואל נוטל את הכוס, מקרבו אל פיו, אך מיד דוחהו להלן תוך השמעת גרגורי בחילה חנוקים. אך אבא אינו מרפה: "ר' שמואל, נאר א ביסאלע" (רק מעט)… ורבי שמואל, שאינו סובל את ריח היין, מגיב בבחילה מוגברת. אבל כדרכו בקודש, אינו נכנע לגוף, ושותה את הכוס כאילו כפאו שד.
ואבא מוזג עוד כוס… "ר' שמואל, נאך א ביסל" (עוד מעט)… ורבי שמואל שותה עוד ועוד, תוך עינויים, עד שמצליח להשתכר כמצוות הגמרא "חייב איניש לבסומי בפוריא".
לא עוברת שעה קלה, ורבי שמואל השתקן כל־כך עומד ודורש דרשה יום־כיפורית מבעד לחלון בית הכנסת הקטן בקטמון, וקורא באוזני כל יושבי תבל לחזור בתשובה שלמה, בדמעות שליש. פעם פגש בעת שכרותו בנהג 'אגד' ואמר לו: "ס'איז א גרויסער רחמנות אויף מיר און אויף דיר" (רחמנות גדולה עלי ועליך)…
כבר שבוע לפני פורים, היתה פריידע, אשתו הצדקנית של רבי שמואל – בתו של הצדיק רבי יוסף קדיש קרישבסקי – עולה לבית אבא ומתחננת אליו שהשנה לא ישקה את 'ר' שמוּל' (כך עם תואר ר' היא קראה לו), שכן לאחר פורים הוא חולה שבוע שלם מהשתיה כדת.
אבל בפורים חוזר הדבר חלילה, אבא מגיש את הכוסות ורבי שמואל שותה על כורחו. כי כדאי הוא רבי שמואל שיפתח את סגור לבו פעם אחת בשנה, ויגלה את כיסופיו העמוקים לעבודת ה'.
עשרות שנים לפני כן, כשיהודי קטמון התגוררו עדיין בעיר העתיקה, שם לו אבא כמטרה לשמח בפורים את אחד הצדיקים הפרושים, המכונה "ר' בן ציון ר' הערש מיכל'ס" (אף הוא שם משפחתו שפירא, אך ללא קשר למשפחת רבי שמואל), שהיה סמל לאבלי ציון.
ירד אבי מביתו שברחוב חב"ד בעיר העתיקה, אל ביתו של רבי בן־ציון שב'בתי מחסה', ושידלו לטעום מעט יין, ועוד מעט, עד שהצליח להוציאו לריקוד, דבר שלא עשה מימיו – כך אמרה אשתו החכמה חיה לאה, בתו של ר' אלתר סטרעלצער.
ובשערי חסד מספרים זקני השכונה, כיכב לפני שנים רבות ר' יצחק פילמר, דוד אבי, בבית הכנסת 'קהל חסידים' בתור רב של פורים; הוא לבש ספודיק במקום השטריימל הירושלמי 'המשולש', והשמיע 'פורים־תורה' כדת. הוא רקד ברחובות, וכל הקהל רקד אחריו.
ר' שלמה גבריאל מרגלית, בקולו היפה, השמיע ניגונים חסידיים עתיקים, וחרוזים באידיש. הוא ור' משה זעליג קב לבשו תרבושים מצריים אדומים, שמהם משתלשלים פומפונים שחורים וארוכים, ושימחו את כל שערי חסד. לרבי יעקב משה חרל"פ, תושב השכונה, היו באים לגיונות של בחורים מישיבתו, למדנים שבאו זה מקרוב מרוסיה, ומשמיעים תוך כדי גילופין דברי תורה חריפים, שגרמו לו קורת רוח מרובה.
(שביבים – גיליון 'המבשר-קהילות')