הילד בן 11 ניצח אותי // חיים ולדר

מאת: חיים ולדר

כולנו רוצים שהילדים שלנו "יסמכו עלינו", אבל לפעמים אנחנו מרגילים אותם לסמוך עלינו שאי אפשר לסמוך עלינו… עלינו לפעול כך שהילדים שלנו "יסמכו עלינו" ולא על חולשותינו

הילד בן 11 שניצח אותי

השבוע ניצחני ילד אחד בן 11. הוא הגדיר לי בצורה מקורית נושא שאני נתקל בו מדי יום ביומו, אך לא הצלחתי להגדיר אותו בצורה כל כך מושלמת כפי שעשה זאת הילד הקטן והחכם שנפגש עימי ב"מרכז לילד ולמשפחה". מדובר בהגדרה שתסייע לי מכאן ואילך בהדרכת הורים המתקשים להציב גבולות ולהיות דמויות סמכותיות עבור ילדיהם ובטיפול בילדים ונערים עם נטיות להתעקש, להתעמת, לממש סיפוקים ולהתרחב.

השבוע הוא "הסכים" להגיע

נשמע יומרני עבור ילד בן 11? הסכיתו ושמעו.

מדובר בילד שמתקשה לקבל סמכויות (או שהוריו מתקשים להיות מולו דמויות סמכותיות, שמתעקש לפרוץ גבולות). ואם לתרגם את זה לשפת המעשה: הוא מצפצף על הוריו צפצוף ארוך, הולך לבית הספר מתי שבא לו אם בכלל בא לו, מתנכל לאחיו הקטנים ומתחצף בצורה בוטה להורים.

איני נבהל מילדים שכאלה. הניסיון שלי  מלמד שרובם מתיישרים עם השנים, אם בגלל הדרכה נכונה של ההורים, אם בגלל טיפול בהם, ובעיקר, בגלל שילדים שכאלה אינם עוצרים אף פעם. ובשלב מסוים הם מביאים את הוריהם למקום כל כך הזוי, שמכריח אותם, גם אם היו חלשים, לעצור בחריקה ולחשב לגביהם מסלול מחדש. (האחוזים שאינם מתיישרים, מסכנים את כל המשפחה ואת החברה כולה).

הוריו של הילד הגיעו לכמה פגישות בלעדיו, בהן קיבלו הדרכה הורית בשיטת "ההתנגדות הבלתי אלימה", כיצד להעמיד לו גבולות, כיצד לא לאפשר בשום פנים ואופן אלימות מצידו כלפיהם או כלפי הילדים, וכמו כן כיצד לגרום לו לעשות את הדבר הפשוט: ללכת כל יום לבית הספר, דבר שהוא נמנע ממנו באופן עקבי במשך חדשים ארוכים.

הם אכן פעלו, על פי ההדרכה, והשבוע הוא "הסכים" להגיע אלי לפגישה.

בחדר מדרגות עם חולצת פיג'מה

הצגתי את עצמי כמי שמשתדל לסייע לילדים בבעיות חברתיות או משפחתיות ומשתדל להגן עליהם מפני מי שמרע להם. הצעתי לו לשתף אותי אם יש משהו שמפריע לו.

"כן", הוא אומר לי, "אבא שלי אמר לי שהוא יוציא אותי לחדר המדרגות עם חולצת פיג'מה".

"באיזו שעה הוא אמר לך את זה?" אני שואל אותו.

"בשעה תשע בבוקר".

"רגע", אני אומר לו, "זו לא שעה שאתה צריך להיות בבית הספר?"

"כן", הוא אומר. "אני צריך, אבל לא בא לי".

"לאף ילד לא בא", אני אומר לו, "לכן כתוב בגמרא 'תינוק בורח מבית הספר', אבל כל הילדים בעולם גם בסין, בסעודיה, בארה"ב וביפן הולכים בכל זאת לבית הספר. כי זה מה שהם צריכים לעשות".

"אבל אני עייף אז אני לא הולך, וכעת אבא שלי אומר לי שהוא יוציא אותי עם חולצת פיג'מה".

אמרתי לו, "אז בטח אתה מתלבש בזריזות והולך במהירות לבית הספר כדי שלא יעשה זאת".

"לא", הוא אומר לי, "הוא כבר הוציא אותי פעם אחת עם חולצת פיג'מה…"

כעת היה תורי להיות בהלם.

משהו שעוד לא קרה לי אף פעם

"תקשיב", אני אומר לו, "יש לי בשורה אחת רעה ובשורה אחת טובה. אני אתחיל ברעה:

אני זה שאמרתי לאבא שלך לומר לך, שכך הוא יעשה אם תסרב ללכת לבית הספר. כבר סיפרתי לך שהתפקיד שלי הוא לעזור  לילדים ולהגן עליהם. וילד שלא הולך כמה חודשים לבית הספר הוא ילד בסכנה. כי 'מיטה היא מיתה'. ילד כזה מנותק מן העולם ולאחר כמה זמן הוא לא יצליח להתחבר לחברה, גם אם ירצה בכך. לכן, כדי להגן עליך מפני עצמך, אמרתי להורים שלך שאחד הדברים הכי חשובים זה ביקור סדיר. וכשילד לא הולך במשך חודשים לבית הספר (ואני לא מדבר על פעם ב…) חייבים להודיע לו שהוא לא יכול להיות בבית בשעות שהוא צריך להיות בבית הספר, להציב לו שעה שבה הוא צריך להיות מחוץ לבית ולדאוג שהוא יהיה שם… גם עם פיג'מה…"

"אהה", הוא אומר לי.

"וכעת לבשורה הטובה".

הוא נשמע מסוקרן.

"הבשורה הטובה היא שאני מייעץ את זה כבר למעלה מעשרים שנה ואני חושב שמאות ילדים ואולי אפילו אלפי ילדים החלו ללכת לבית הספר וכבר התבגרו והתחתנו והביאו ילדים שהולכים לבית הספר אבל אתה הראשון שאבא שלו באמת הוציא אותו החוצה עם חולצת פיג'מה. זה לא קרה לי עד היום אף פעם כי הילדים או הנערים הבינו את המסר, התלבשו והלכו".

הילד לא הבין. "איך זה לא קרה אף פעם אם ככה יעצת לכולם לעשות?"

אז הסברתי לו.

"כל הילדים והנערים שאומרים להם את זה, פשוט אומרים 'טוב טוב אני אקום ואצא'. ישנם שמוסיפים בכעס, "אני אצא, אבל שיהיה לכם ברור: אני לא אלך לבית הספר או לישיבה', וזה בסדר גמור. העיקר שלא יהיו במיטה שהיא כמו מיתה. אבל אתה… ובכן, אתה הראשון בעולם שבאמת יצא עם פיג'מה. זה משהו שלא קרה לי".

ואז הוספתי בהומור, "בגלל שאתה ראשון, אני חייב לעמוד בפניך. זה מוצא חן בעיני משום מה. אם תסביר לי למה, אני אשקול גם לתת לך פרס. אתה מסקרן אותי".

ההורים שלי חלשים וסמכתי עליהם

הילד אומר לי: "הייתי עייף. רציתי להמשיך לישון".

אני אומר לו: "ואם היתה שריפה, גם אז היית רוצה להמשיך לישון?"

"לא", הוא אומר, "אז הייתי מתלבש מהר ויוצא".

"ולמה פה לא התלבשת מהר ויצאת?"

כאן הילד עונה לי תשובה שבגללה כתבתי את כל הטור הזה:

"כי סמכתי עליהם".

לא הייתי בטוח למה  הוא מתכוון. ביקשתי שיסביר את דבריו וההסבר שלו הפתיע אותי באמיתותו, בעמקותו ובתובנות האדירות שבו.

"ההורים שלי חלשים", הוא אומר לי, "הם אף פעם לא מצליחים לעמוד מולי. גם מול האחים שלי אני יותר חזק מהם. אני סמכתי עליהם שגם עכשיו הם לא יצליחו לעמוד מולי".

רוצה אתכם חזקים, לא חלשים

אין לכם מושג כמה שהתלהבתי ממנו. קמתי לפניו בתיאטרליות ואמרתי לו שבדרך כלל אני מלמד ילדים ומחדש להם וכעת הוא חידש לי חידוש אדיר שיהדהד לדורות הבאים (התכוונתי לכל מילה והוא הרגיש בזאת). אצתי לארון הספרים ונתתי לו ספר במתנה ואז שאלתי אותו אם הוא מוכן שאכניס את הוריו והוא יחזור בפניהם על מה שאמר לי.

וכך אכן היה. הוא אמר להורים שלו שהוא יודע שצריך ללכת לבית הספר כל יום ולא להתחצף להורים ובטח שלא להרים עליהם יד, אבל הוא "סמך על החולשה שלהם" וניצל אותה.

כמובן שהתפתחה שיחה חיובית ולבבית (הוא הרגיש מוחמא מאד כי הבחין בהתלהבות שלי ואני לא התאמצתי להסתיר אותה, כי אם להפך). סיימנו את הפגישה בהחלטות מאד דרמטיות מצדו, שבאו מתוך הבנה, שכפי שהוא רוצה את ההורים שלו בריאים ולא חולים, עשירים ולא עניים, הוא גם רוצה אותם חזקים ולא חלשים. זה טוב בשבילו. הם הבהירו לו בהמון אהבה שכעת הוא יכול לסמוך עליהם שלא יניחו לו להישאר במיטה, ולא יניחו לו לפגוע באחיו, והכי לא יניחו לו לפגוע בעצמו, וזו היתה אחת מהפגישות המוצלחות והעוצמתיות שזכורות לי.

סמוך ובטוח

האמת שהיו לי המון תובנות מהפגישה הזו. בעיקר מהמילים המדהימות שנאמרו מתוך תמימות ילדותית: "סמכתי עליהם שיהיו חלשים".

זה היה לגמרי משפט שלו. הייתי בטוח (כמוכם) שהוא התכוון להתלונן על הוריו ולומר: "סמכתי עליהם שלא יוציאו אותי עם פיג'מה", אבל הוא לגמרי התכוון למשמעות הכי עמוקה של זה. משמעות של "סמכתי שהם לא יעזו, כי הם חלשים", (וגם צירף כמה משפטי הוכחה כמו "גם מול האחחים שלי הם חלשים").

התובנה העיקרית היא שכל הסיפור של ההתנהלות של הורים ומורים מול ילדים, עומדת על המשפט הזה.

אם ילד "יסמוך על ההורים שלו" שהמילה "לא" היא סופית, הוא יהיה רגוע יותר. הוא יציית ולא יהיה ממורמר. אבל אם ילד "יסמוך על ההורים שלו" שישברו את ה"לא", שייכנעו לו, שיהיו מהוססים, שיהיו חלשים, שישנו את ההחלטות שלהם, ובכן, ילד כזה יעשה כרצונו ועלול להזיק לעצמו.

החידוש האדיר שהילד חידש לי, הוא שהמשפט "סמכתי עליהם" עשוי להיתפש בצורה ההפוכה מכפי שידענו עליו עד כה. הוא נוגע בעצב חשוף של כולנו. אנו רוצים שהילדים שלנו "יסמכו עלינו", אבל לפעמים אנחנו מרגילים אותם לסמוך עלינו, שאי אפשר לסמוך עלינו…

"לסמוך עלינו" שנעתר לבקשות שמזיקות להם, "לסמוך עלינו" שאם הם יפעילו עלינו לחצים ומניפולציות אנו נפעל בדרך המנוגדת להיגיון, דרך שהם עצמם יודעים שהיא מזיקה להם.

עלינו לפעול כך שהילדים שלנו "יסמכו עלינו" ולא על חולשותינו. שיסמכו עלינו שתמיד נעשה את הדבר הטוב בשבילם גם אם זהו דבר המנוגד למה שהם מבקשים.

רק ילד להורים כאלה, יחוש "סמוך ובטוח".