"היי חבר'ה, ראיתם אולי את דובי צמרי?". "לא דוב, ולא צמרי", צץ פתאום נער חיוור לחיים ומחה בתוקף, "ותפסיקו כבר לקרוא לי בשם הזה, די! קוראים לי בעריש שפינוואהל, וכך זה יישאר לנצח"

שמעון טיקוצקי

החום היה כבד, החמה יצאה מנרתיקה וענני העשן שהתאבכו בראש ההר הקדיחו עוד יותר את הבערה הקופחת.

"איזה רעיון לא מוצלח, למה התפתינו בכלל לבוא לכאן", מלמל לעצמו בעריש, ניגב אגל זיעה טורדני ממצחו והמשיך להתקדם בתוך הנהר האנושי, כעת כבר מאוחר מדי לסגת לאחור. "עוזי, אחוז חזק בידי", לפת בעריש את ידו של בנו הקט הפוסע לצדו, "שלא תלך לי לאיבוד בים האדם הזה".

ל"ג בעומר, מירון, לפני חמישים שנה…

הר מירון שלמרגלות ציונו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, מכוסה בדבוקה אנושית המתנועעת רצוא ושוב. יהודים מכל גווני הקשת, בלבושים ססגוניים, בתרבושים ובמצנפות, בגלימות ובמגבעות, צועדים כאיש אחד, לעבר השלהבת המרצדות על כיפת הציון, כאילו יד נעלמת דוחפת אותם למעלה, אל פסגת ההר העשן כולו.

אווירה של תום ופשטות של ימים עברו, חופפת על ההמולה השמחה הזו. בשולי הדרך מכריזים בעלי דוכנים על מרכולתם, פה ושם יכול אתה להבחין בשני יהודים שנפגשו באקראי ויצאו במחול ספונטני לכבוד ההילולא.

ובתווך, בין ההמונים, כמו יהלומים מלוטשים נוצצות להן דמויות ההוד, יהודי ארץ ישראל של מעלה, עטופים בקפטנים ירושלמיים חגיגיים, חלקם גם לבושים בשטריימל לכבוד היום, הלא הם נקיי הדעת של טבריה וירושלים, צפת חיפה וראש פינה, יהודים המהווים את עצם הלוז של היהדות החרדית בארץ הקודש. יהודים שממעטים לצאת בכל ימות השנה מבית המדרש, נפגשים כאן אחת לשנה עם שכמותם, מחליפים עמם שיחה בענייני עבודת ה', מאחלים זה לזה 'האטס געפועלט אלע'ס גוט…', ויושבים בצוותא בחדרונים הקטנים שעל גג הציון, סביב פחית סרדינים, מלפפונים חמוצים וכד מים צוננים, ומשוחחים יחד בעניינים מכבשונו של עולם.

לא לחינם היה ר' בעריל צפת'ר – זילברמן ז"ל, אותו איש מירון נלבב, מזמר מדי שנה בסיום ההילולא את ניגון הפרידה החסידי: 'טייערע ברידער, מיר וועלן זיך וויטער זעהן' – 'אחים יקרים אנחנו עוד ניפגש, עוד נתראה', כי אכן ההילולא במירון בשנים ההן, טרום התפתחות התחבורה והתקשורת, הייתה מפגש של פעם בשנה לחסידי ארץ ישראל.

ותמיד, אז כמו היום, תמיד נמשכו לעלייה המיוחדת הזו לא מעט סקרנים ואורחים, ביניהם גם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, תיירים שהגיעו לביקור, ונשמות יהודיות רחוקות שמשהו בתוכן קרא להן לבוא ולחזות ב'הפנינג' ההמוני הזה, או סתם ללקט חוויות בשולי האירוע.

כזה הוא גם בעריש, גיבור סיפורנו, תושב רמת גן שבשפלה, שהגיע עם זוגתו ובנם הצעיר לחזות לראשונה בעלייה לרגל במירון. בעריש שפינוואהל, למרות השם האידישאי האותנטי שלו, הוא ישראלי 'צבר' שמנהל אורח חיים רחוק מחיי התורה והמצוות, בקושי מסורתי.

איך כל זה מסתדר עם השם החסידי שלו? זהו סיפור ארוך.

●●●

קיבוץ מזרע, ארץ ישראל תש"ט.

חבורת נערים משחקת בכדור בחצר 'בית הילדים' המקומי. קריאותיהם המופרעות משהו, מפלחות את השקט. רק מקרוב ניתן להבחין בעצב המסתתר בין ריסיהם ובעומק אישוניהם, למרות שחלקם כבר למד להעלים ולהדחיק אותו מעיני זרים.

אלו הם ילדים חסרי אב ואם, אודים מוצלים מאש, שניצלו בדרך בלתי מוסברת מכבשני האש הנאציים, והגיעו לא מכבר לארץ ישראל, אחרי מסע נדודים ברחבי העולם, בקבוצות שזכו לשמות שונים כמו 'ילדי טהרן', 'ילדי סלבינו', ועוד.

רבים מהנערים קצוצי הפאות ומגודלי הבלורית המשתובבים כאן, נולדו למשפחות חסידיות מפוארות, הובלו בגיל שלוש אל ה'חדר' בליווי זוג הורים יראי שמים, החלו את חייהם כילדים חרדים לכל דבר, ואמורים היו לשבת ברגעים אלו ב'שטיבל' המקומי, ולהתפלפל בסוגיה עמוקה במסכת 'בבא קמא'.

דא עקא, שהגופים הציוניים שפרשו עליהם את חסותם, עשו כל שביכולתם כדי לשרש את כל עברם, להשכיח מהם את כל החינוך שספגו בבית, 'אין דער היים'. בהגיעם ארצה אחרי שנות נדודים, שיכנו אותם בקיבוצים חילוניים, רחוקים מכל סממן של דת ויהדות. כאן טיפחו והכשירו אותם להיות 'צברים' ישראלים מחוספסים, אנשי עמל ויזע, לתפארת המדינה הצעירה.

"היי חבר'ה", ניגש גדי, מדריך מתולתל שיער לחבורת הנערים, "ראיתם אולי את דובי צמרי?"

"לא דוב, ולא צמרי", צץ פתאום נער חיוור לחיים ומחה בתוקף, "ותפסיקו כבר לקרוא לי בשם הזה, די! קוראים לי בעריש שפינוואהל, וכך זה יישאר לנצח".

בעריש, אחד הנערים שהגיעו לכאן לא מכבר, נולד בעיירה גליצאית למשפחה חסידית יפה ומבוססת. הוא היה בן הזקונים של הוריו, ר' פינחס ומרת שרה שפינוואהל. כשפרצה השואה, הצליחו ההורים להימלט לרוסיה תמורת שוחד כספי גדול, יחד עם בן זקוניהם.

אבל גם ברוסיה לא מצאה נפשם מנוח, הם נשלחו ברכבת הטרנס-סיבירית לסיביר הרחוקה לעבודת פרך, שם שוכנו בתנאים נוראים, בקור וברעב מחפיר, שלא הותירו להם סיכויים רבים להישאר בחיים. בזה אחר זה שבקו ההורים הקשישים חיים, מותירים אחריהם ילד קט ומבולבל, שנותר לבדו בעולם.

ברגעים האחרונים, בטרם השיב אביו את נשמתו ליוצרה, הוא קרא לבעריש הקטן ולחש באוזניו: "בעריש'ל היקר שלי, אני מבקש ממך שתזכור אותי כל חייך. זכור איך נראה היה אבא שלך!"…

"אבא" 'לחש בעריש בעיניים דומעות ושפה רוטטת, "אני מבטיח!".

ובעריש, בדרכו שלו, התכוון לקיים את ההבטחה. נכון, הוא לא הצליח לשמר את צביון החיים הקודם שלו, אורח החיים הכפרני בקיבוץ גבר על הזיכרונות מהבית, הפאות המסולסלות נקצצו מזמן, הכיפה הוסרה מראשו, אבל על השריד האחרון שנותר לו הוא לא מסכים לוותר.

כמה ימים לאחר בואו לקיבוץ, זכו כל חבריו של בריש בשמות משפחה מעוברתים חדשים. 'זילבר' הפך במחי ההחלטה ל'כספי', 'רוטמן' ל'אדמוני' ו'גרין' ל'גוריון'. כולם עברו את התהליך הזה, חוץ מבעריש. הוא לא הסכים בשום אופן ל'עברת' את שמו ל'דוב', ולא את משפחתו 'שפינוואהל' שמשמעותה 'טווה צמר' ל'צמרי'.

"השם שקיבלתי מהוריי, הוא המזכרת היחידה שנותרה לי מהם. אני היחיד שנותרתי מכל משפחתי, ואמשיך לשאת אותה תמיד. לא יעזור לכם כלום!", אמר בעריש בעקשנות שהרשימה, כנראה, אפילו את המדריכים הצעירים, וגרמה להם להניח לו לנפשו. הוא היה היחיד שהמשיך לשאת בגאון את שמו האידישאי ה'גלותי', בין כל חבריו בעלי השמות המעוברתים.

גם בתחנות חייו הבאות, כששרת בצבא, כשהקים את ביתו, כשהחל להיכנס לעולם העסקים, המשיך להתהלך עם השם, בעל האוריינטציה החסידית המובהקת, עם הצליל החריג בהוויה הישראלית – חילונית בה חי: בעריש שפינוואהל.

אבל עכשיו, בעודו עומד בין הרוקדים חדורי הלהט וספוגי הזיעה, לנוכח יהודים קשישים לבושי שיראן, מרקדים בלב המעגל ומנופפים במטפחת צחורה או מקל עץ ישן כפוף ראש, החלו קרביו להתהפך בקרבו. משהו בתוכו של בעריש, הצבר שחונך בקיבוץ על ערכי הקשיחות, החל להתקלף.

אולי היו אלו הדמויות החסידיות שהזכירו לו את הוריו, ואולי היו אלו הניגונים העתיקים ה'הורה' וה'דבקה' שצבטו בליבו ונשאו אותו ביעף אל השטעט'ל – עיירת מכורתו. בעריש ניצב בשולי המעגלים, כשהוא אוחז בחוזקה בידו של עוזי, בנו הקט, עצם את עיניו הדומעות ונשטף בהרהורי ערגה.

כשפקח את עיניו חש במשהו שלא כשורה, כף ידו נשמטה, ריקה, עוזי הקטן שלו נעלם. מבט מבוהל לכאן, מבט נוסף לשם, אך לילד הקטן אין זכר. צווחה נוראה נמלטה מפיו של בעריש, אלא שאיש לא יכול היה לשמוע אותה, המוזיקה הרעשנית גברה עליה.

הפחד שיתק אותו, הוא חש חסר אונים, מוקף אלפי חוגגים שאיש מהם אינו מוכר לו, איך אפשר בכלל לחפש כאן פעוט שהלך לאיבוד? אחרי רגע הוא מתעשת, רץ מבוהל כולו אל בימת התזמורת, ומבקש להכריז במערכת ההגברה את שמו של בנו 'עוזי שפינוואהל'. התזמורת מפסיקה לרגע, הקלרינט משתתק, המתופף שומט את מקלות התיפוף.

כעבור רגע מהדהדת ההכרזה, פעמיים ושלוש, ברחבת הציון: "עוזי שפינוואהל אביך חפש אותך, גש מהר לבימת התזמורת". לא עוברות כמה דקות ומישהו נצפה מפלס את דרכו בנחישות לעבר במת התזמורת ולא, זה לא היה עוזי הצעיר…

●●●

ערב ל"ג בעומר, שכונת גאולה, ירושלים

בפינת אחד הרחובות חונה אוטובוס 'אגד' מיושן, סביבו מתגודדים המוני יהודים, בני היישוב הישן. השמש הירושלמית מרתיחה את שלדת המתכת, האוויר בחלל האוטובוס הולך ונעשה דחוס מרגע לרגע, הנסיעה בכבישים המשובשים לא אמורה להיות קלה ונוחה, בלשון המעטה. מיזוג אוויר?  כביש-שש?  מי חולם בכלל על מושגים שכאלו…

אך כל זה אינו מונע מהמוני בני ירושלים לצבוא בשקיקה על דלתותיו הצרות של האוטובוס, כשלנגד עיניהם עומדת משאלה אחת יוקדת: "פארן צו ר' שמעונע'ן, לנסוע לרבי שמעון, למירון"…

משפחות צעירות ומבוגרות תופסות את מקומן, דרדקים בני שלוש ארוכי מחלפות שיער נישאים בידיים, לבושים בקפטנים קטנים שנתפרו להם במיוחד רק ליום אחד בחייהם, ליום החלאק'ה שלהם. אימהות צדקניות נושאות בידיהן עוגות דבש ו'לעקח' שנילושו ונאפו בכוונה יתרה, כששפתותיהן לוחשות תפילות שבנם יגדל ליהודי ירא ושלם.

בין העולים לאוטובוס נראה זוג בגיל העמידה, האב לבוש במעיל ארוך, אוחז בכף פעוט בן שלוש ששערו הארוך גולש על כתפיו הזעירות.

שמעון יוס'ל שפינוואהל, קוראים לו ליהודי הזה. שמעון יוסל היה הבן הגדול בבית הוריו בגליציה, ברגע האחרון עלה בידו להימלט מהגטו, ולהגיע עד דרום אמריקה הרחוקה. אחרי המלחמה אסף את השברים, והקים את ביתו כדי להמשיך את השושלת המשפחתית. לא מזמן הוא הגיע להתגורר בארץ ישראל יחד עם זוגתו ובנו הקטן, בעריש'ל.

ההמולה שמחכה באוטובוס מדביקה את כולם. הנוסעים משוחחים בלהט עם שכניהם, מחליפים חוויות משנים קודמות וחולקים יחד את ההתרגשות, כיון שנראים באופק הרי מירון הנישאים פורצים כולם בשירת 'בר יוחאי' עליזה, ורק שמעון יוס'ל יושב לבדו בחיק משפחתו הקטנה, שותק מרבית הדרך. ממעט בשיחה ומרבה במחשבות.

אין לו אף קרובי משפחה בעולם. הוא יודע זאת ולא מהיום.

במשך השנים הוא ניסה לא אחת לאתר את קרוביו, לוודא מה עלה בגורלם, אך שוב ושוב התברר לו שכולם, כנראה, נספו הי"ד. אף אחד לא שרד חוץ ממנו. הוא כבר 'השלים' עם העובדה שהוא היחיד ששרד מכל שבט השפינוואהלים, אבל עכשיו, בדרכו לערוך חלאק'ה לבנו בן השלוש, התחושה הזו הכאיבה לו פי כמה.

"אבא, אימא, איפה אתם", הוא מהרהר לעצמו בצער כשעיניו מתלחלחות מבלי משים, "איפה כל אחי ואחיותי הי"ד, כמה הייתם שמחים להיות כאן עמי ברגע הזה, לנסוע למירון לחזות בעריכת החלאק'ה לנכדכם האהוב, בעריש"…

שמעון יוסל עולה לרחבת הציון, מצטרף אל מעגל הרוקדים ומרקיד את בנו על כתפיו דקות ארוכות, מכבד יהודים נכבדים לגזוז את מחלפותיו, ואחר פונה לחפש פינה להשלים בה את ה'חלאק'ה', אך לפתע מגיעה לאוזניו קריאה, שמותירה אותו מסומר למקומו, עד כי לרגע הוא סבר שאוזניו מתעתעות בו.

אבל לא. אחרי פעם ופעמיים, מתברר לו שהוא לא הוזה, והקריאה הזו היא לא נחלת דמיונו הפרטי, היא מוכרזת ברגע זה במערכת ההגברה המרכזית, ואלפי החוגגים כאן שומעים אותה בדיוק כמוהו: "עוזי שפינוואהל, נא לגשת לבימת התזמורת, אביך מחפש אותך"…

שפינוואהל? הוא מביט אל בנו מתפלא, זה הרי לא יכול להיות, אני הרי הנצר היחיד בעולם ששרד ממשפחת 'שפינוואהל'? במו עיני ראיתי את כל בני משפחתי מופיעים ברשימת הנספים?!… ובכל זאת תקווה זעירה ניצתה בו, אחוז סקרנות הוא מתחיל לפלס את דרכו בכוח בין האנשים, עד שהוא מגיע לבימת התזמורת, שם לוכד מישהו את מבטו.

●●●

שני אנשים עומדים למרגלות בימת התזמורת. אחד חבוש בכיפה קטנה מוצמדת בסיכה, השני עטור זקן ארוך ומעיל חסידי, שניהם נועצם מבטים מופתעים זה בזה, מקלפים בעיניהם הנוגות עשרות שנים שחלפו, מאתרים סימנים שכוחים, נזכרים בתווי פנים שבטוחים היו שכבר לא יפגשו לעולם.

התזמורת מתגעשת במלא עוזה, הקלרינט מייבב ומשתפך, התופים מרעימים כסלעים מתגלגלים, ופתאום, מבלי לומר מילה, הם מתקרבים ונופלים זה על צווארו של זה כשדמעות פורצות מעיניהם. איש אינו יכול לשמוע את המשפטים שהם לוחשים זה לזה, ופתאום הם מתחילים לצעוד יחד, כשזרועם שלובה איש בידי אחיו, לליבו של המעגל.

כל המעגלים נפתחים בפניהם, אנשים מבחינים שדבר מה יוצא דופן קרה כאן, בן רגע מוצאים שני האחים את עצמם בלב המעגל, מניחים את היד אחד על שכמו של השני ויוצאים בריקוד נרגש, 'ברידער טאנץ' שלא מותיר עין יבשה. ריקוד שאחריו שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה קודם.

שמעון יוסל מצא משפחה, בעריש מצא את עצמו מחדש.

כמה דקות אחר כך אותר גם עוזי הקטן בשולי הרחבה, ממרר בבכי אך בריא ושלם ללא פגע. "אם בעריש היה מחליף את שם המשפחה שלו ל'צמרי', כנראה שלא היינו נפגשים לעולם", צחקו ובכו האחים שפינוואהל חליפות כל אותו הלילה, "בזכות רבי שמעון, ובזכות 'שלא שינו את שמם', זכינו להיגאל מכבל הבדידות, להתאחד מחדש"…

"איבדתי במירון את הבן שלי לכמה דקות" הפטיר לימים ר' בעריש שפינוואהל 'הגדול' (כינוי שהוצמד לו במשפחה מאז האיחוד המרגש, להבדיל מבעריש הינוקא, האחיין הצעיר שנקרא בשמו הזהה), כשסיפר בפעם המי יודע כמה את סיפורו, "איבדתי אחד ומצאתי שלושה, את בני, את אחי, ואת עצמי".

("המבשר" י"ג באייר תשע"ז – על פי סיפורו של ז. הלוי,

ביטאון דאס אידישע ליכט, ירושלים תשכ"ט)