שח לי חבר שהר גבוה למדי גבה בינו לבין חבר אחר, בעקבות סכסוך טעון ומורכב כלשהו, שכל הצדדים ראו עצמם צודקים במלוא הצדק, ורוצצו זה את אוזנו של זה בהתנצחויות מילוליות מתנצחות, עד שבאה התנתקות בין הצדדים והשתררה שתיקה רועמת.
ההתנתקות הצטברה וצברה זמן, העלתה גושים בלתי קטיפים, והפכה לעובדה קיימת, שהוגדרה עם הזמן ככרונית, וריפתה ידיהם החרוצות של משכיני שלום מנוסים. חלפו שנים של התנתקות מתקרשת, ורצה אחד הצדדים לשים קץ לניתוק הממושך, ולעקרו מן השורש.
ידע זה האיש אל נכון ועל בסיס העבר הצבור עמו, כי לא תהיה מלאכתו סוגת שושנים ורפודת פרחי בר, והבין בהבנה בסיסית כי למען השלמת המשימה בהשלמה ראויה עליו להכין את עצמו עיונית ורגשית למשא ומתן ממושך, בעל עליות ומורדות, משברים ורגעי קושי, שיסתיים – כך קיווה – בסיום טוב. באור שיוצת בקצה המנהרה שעליו לעבור. בשביל הסיום הטוב הזה המיוחל, ניאות האיש לטרוח לסלוח ולצלוח את המסלול הארוך הממתין לו בדרכו אל קץ הסכסוך.
הכין אפוא האיש טיעוני הסברה מבוססים, סידר לו מראש נימוקי שכנוע נערמים, לצד בניית התייחסויות מוכוונות למקרים שונים שהצטברו מאז ועד הלום ושאליהם כנראה יידרש להנפיק הסברים או התנצלויות, ערך את נפשו בהערכות מקדימה וסדורה, אגר כוחות פנימיים ונטענים, פינה מזמנו שעת ערב ששיער כי תתארך ותתכנס לתוך הלילה, ובאצבעות כמעט רועדות חייג את מספר הטלפון של יריבו, בלב פועם ובדופק מואץ.
"מדבר פלוני" אמר את המילים בכבדות קול של רתע ופחד מן התגובה הרועשת או הרועמת העומדת לצנוח על אוזניו. פחד מן הבלתי ידוע אפפו לרגע. "כן?", ענה העונה.
"הייתי רוצה לסיים את הסכסוך בינינו", ירה את משפט הפתיחה, שאחריו בא יבואו לא ברינה אלומות של ויכוחים, התנצחויות והבאת ראיות, הפרכתן והפרחתן.
"בסדר".
"מה בסדר?"
"בסדר גמור".
"זהו?"
"כן".
השיחה ארכה כדקה ורבע שבמהלכן נמוג לו הסכסוך בין השניים והתאייד כאיננו. בצעד אחד קטנטן.
לפעמים, מסתבר, קל לומר שלום.
(משה גוטמן, המודיע, אייר תשע"ח)