הייתי לאחרונה אצל יהודי אחד, זקן בן 107 שנים שליט"א – לא האמנתי למה שראיתי! הלה בריא לגמרי, הולך על רגליו בלי שום משענת, אפילו ברילן (משקפיים) לעיניו אין לו. שאלתי אותו בהתפעלות מרובה: ר' איד, במה זכית לאריכות ימים כזו?

"בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"

מוריי ורבותיי! הייתי לאחרונה אצל יהודי אחד, זקן בן 107 שנים שליט"א – לא האמנתי למה שראיתי! הלה בריא לגמרי, הולך על רגליו בלי שום משענת, אפילו ברילן (משקפיים) לעיניו אין לו. שאלתי אותו בהתפעלות מרובה: ר' איד, במה זכית לאריכות ימים כזו? וענה לי: "לדעתי, סיבת הדבר היא, כי מיום עומדי על דעתי הייתי זהיר מאוד לברך כל ברכה וברכה בכוונה הראויה – דהיינו שלא לברך שום ברכה בהליכה כי אם במקום אחד, או בישיבה או בעמידה.

"כמו כן הייתי תמיד נזהר לברך מתוך הסידור, כי המברך בעל־פה הרי מחשבותיו משוטטות בדברים אחרים, מה שאין כן המברך מתוך הסידור הרי בקל יוכל לכוון למה שאומר. ואפילו ברכת 'אשר יצר' וכדומה, ברכות שאמברכים אותן כמה פעמים במשך היום, עם כל זאת הקפדתי לאומרן מתוך הסידור.

"והשלישית – כשבירכתי ברכה לא הוצרכתי לומר 'תפילת הדרך'".

שאלתי אותו: ילמדנו רבנו, מה כוונכתם שלא הוצרכתם לומר 'תפילת הדרך'? וענה ואמר: "לדאבוננו, אנשים מזלזלים בברכות ואומרים במרוצה מאוד כמי שנוסע בדרך, שאז צריכים לומר 'תפילת הדרך'… הייתי נזהר לומר מילה במילה, כדאיתא בשו"ע בהלכות תפילה, שהמתפלל יאמר כל מילה ומילה לאט לאט כמונה מעות, ולדעתי באותה זכות זכיתי לאריכות ימים ושנים טובות מתוך בריאות הגוף והנפש".

והוסיף הנ"ל ואמר לי: "הנה, בוא וצייר לעצמך, שאומרים לך כי גדול הדור עומד להגיע לביתך לעשות 'ביקור' – למשל, ה'חפץ חיים' זצוק"ל יגיע לביתך. כמובן שקודם לזה עושים כל ההכנות, ניקיון הבית, ומסדרים הכל שיהיה על הצד היותר טוב, ועומדים מוכן ומזומן לקבל פני אותו צדיק וגדול הדור וכו'.

"הגיע הזמן וה'חפץ חיים' נכנס לביתך, ער זעצט זיך אראפ (הוא מתיישב) ומתחיל לדבר אתך – בעל הבית. והנה, תוך כמה דקות הפלאפון שלך מתחיל לצלצל… היעלה על הדעת שבעל הבית יענה לפלאפון בעת שעומד לפני גדול הדור? ודאי שלא!

"בתורה הקדושה כתוב בסוף פרשת יתרו: 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך' – דהיינו כאשר מתפללים ומזכירים שמו של השי"ת, הרי הקדוש ברוך הוא שהוא מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו בא אליך. וכי שייך בכלל שיהא ספק ספיקא לענות לפלאפון באמצע התפילה בעת שהקב"ה עומד אצלך?

"ומה עוד, שכאשר מלובש בטלית ותפילין – הלוא בתפילין כתוב פרשת שמע, דהיינו שמקבל על עצמו שמאמין בהשי"ת שהוא אחד ואין בלתו, אם כן איזה פנים יש למי שמדבר בפלאפון עם התפילין שלו, הלוא החוצפה היא נורא נוראות לפני מלכו של עולם, וכי זה נקרא מאמין בהשי"ת?

"כל אחד יצייר לעצמו שאדמו"ר או רבו מגיע לביתו, האם היה עונה לפלאפון בשעה שהאדמו"ר שלו היה מדבר אליו? הרי הגבאים היו טורפים אותו בפניו! על אחת כמה וכמה כאשר עומד בבית המדרש, בפלטרין של מלך, לפני הקב"ה, האם לא מגיע לקב"ה את הכבוד שנותנים לבשר ודם?"…

עד כאן תוכן השיחה ששמעתי מאותו זקן (אותו זקן הוסיף ואמר לי, בתנאי כפול, שאוסר עלי לפרסם שמו כי אינו רוצה שיבואו לבקרו. אמנם התיר לי לפרסם הדבר).

 

ויזכו לראות בנים

מעשה נפלא אירע אצל יהודי אחד אשר המתין שנים רבות להיפקד בזרע של קיימא. בצר לו נכנס לגאון המפורסם מורנו הרב ר' חיים קנייבסקי שליט"א, ונפשו בשאלתו להיפקד בדבר ישועה ורחמים. ענה הגאון רבי חיים שליט"א: "עס איז דא א מצוה נישט צו רעדן ביים ליינען. אבער אזוי ווי ליידער איז עס נפרץ געווארן ביי מענטשן, איז עס מסוגל במיוחד געהאלפן צו ווערן. זיי זיך מקבל מהיום והלאה נישט צו רעדן ביים ליינען, אפילו בין גברא לגברא, און אפילו בדברי תורה, ובזכות דעם וועסט דו געהאלפן ווערן (-בתרגום חופשי: יש מצוה לא לדבר בקריאת התורה. לצערנו העניין נפרץ, ולכן זה מסוגל להיוושע! תקבל על עצמך מהיום והלאה לא לדבר אפילו בין גברא לגברא, ואפילו בדברי תורה, ובזכות זאת תיוושע).

ברכת הצדיק נתקיימה במלואו, ובזכות ששמר פיו ולשונו מלדבר בעת קריאת התורה זכה כעת חיה ולאשתו בן.

והנה אותו בן אדם סיפר המעשה לחברו, וחברו לחברו, עד שהגיעו הדברים לאחד שאף הוא היה זקוק לזרע של קיימא. היה זה בליל שבת קודש פרשת כי תשא, בעת הליכתו הביתה מבית המדרש, שאז שמע מעשה זה, והחליט: 'חבר אני לכל אשר יראוך, וגם אני אצטרף לחברת 'שומרי פיהם ולשונם מלדבר בעת קריאת התורה', ואולי בזכות זאת יזכה לזרע של קיימא.

וכך הווה. בצפרא דשבתא, בעת קריאת התורה, סגר פיו לגמרי (הלה הוסיף, שהדבר היה קשה לו מאוד, כי היה רגיל לשבת בקביעות בקופקע אחת מדי שבת בשבתו, ועכשיו הסתכלו עליו – אה! ביזט מיר געווארן א פרומער (-נהיית דתי…), אבל הוא החליט שלא להתבייש בפני המלעיגים עליו!

הוא רצה לעשות לעצמו סימן ולדעת ההצליח ה' דרכו אם לא, על כן רשם לעצמו בפיתקא בזה"ל: "בשבת קודש פרשת כי תשא סיפר לי ר' משה מה שאמר הגר"ח קנייבסקי שליט"א אודות להיזהר לשמוע קריאת התורה בלי דיבור אפלו בין גברא לגברא, ובזכות זאת יזכה להיפקד בזרע של קיימא, ובעזהשי"ת התחלתי למחרתו להיזהר בזה, כן יעזור השי"ת להלאה".

את הפתק הניח בתוך החומש שלו אצל פרשת כי תשא. והנה, ראו זה פלא: אחרי שנה בפרשת כי תשא נולדה לו בת למזל טוב. בדיוק באותו יום שקיבל על עצמו להיזהר בדבר זה, באותו יום לשנה שלאחריה עמד על הבימה, בשמחה ובטוב לבב, ונתן שם לבתו שנולדה לו למזל טוב.

הלה סיפר בהתרגשות, שכל הרואה ושומע יראה בחוש כי מן השמים מחשיבים מאד למצווה זו, ובפרט שהניסיון קשה עד למאוד, על כן בשכר זאת כנראה שומעים לתפילתם של אותם הנזהרים בזה, וכל אחד רואה בחוש נסים גלויים בעניין זה. הוא ביקש לפרסם דבר זה בקרב כל ישראל, למען יידעו דורותיכם כי שכרה הרבה מאוד על פי פעלו, להיפקד בכל מילי דמיטב.

אחד ממתפללי בית מדרשנו הביא דרשה מאת כ"ק אדמו"ר מרחמסטריווקא שליט"א, שדרש פעם בעין זה, ונעתיק פה כמה קטעים משם.

ידוע שבזוהר הק' ובעוד ספרים הק' הפליגו מאוד בחומר הדבר שלא לדבר בתפילה, וב'אמרי פנחס' מהרה"ק רבי פינחס מקאריץ זי"ע כתב שכוונת הזוה"ק היינו "מתחילת התפילה ועד סופה".

ועוד איתא שם בשם תלמידו הרה"ק רבי רפאל מבערשיד זצוק"ל, כי מי שנזהר שלא לדבר מתחילת התפילה ועד סופה הרי זה התיקון הגדול ביותר לימי השובבי"ם. וידוע שהרה"ק רבי פינחס מקאריץ זי"ע היה דרכו להתפלל השכם בבוקר, והיה אומר כי רוצה להתפלל מוקדם כי אז האוויר עדין לא נתגשם מדיבורי האנשים שברחוב, שאז כבר נפגם האוויר. וכן משאר צדיקים ידוע שהקפידו מאוד שלא לדבר 'קודם התפילה', כי זה מאוד מסייע לכוון בתפילה.

"על אחת כמה וכמה שאין לדבר בשעת התפילה גופא", ולא עלתה על דעת הצדיקים הללו בכלל להזהיר את העם על זה, כי זה מילתא דפשיטא שאסור לדבר אז, וכל עניינם היה רק להוסיף קדושה על קדושה אפילו קודם התפילה.

"והגם שזה ניסיון גדול", כי בשעת התפילה הוא הזמן שכל אחד פוגש את חברו ורוצה לשוחח עמו, על כן היא הנותנת – כיוון שהניסיון הוא גדול כל כך על כן התיקון בזה הוא גם כן גדול מאוד.

והראיה, כי בספרים הקדושים רואים שזה תיקון גדול לימי השובבי"ם – והלוא על עבירות כאלו צריכים להתענות ולסגף הגוף בהרבה, והיאך יקבל תיקון עליהן במה שנזהר שלא לדבר בתפילה, אלא על כרחך שמע מינה, כי עניין זה שלא לדבר בעת התפילה הוא גם כן א שווערער ניסיון, ועל כן הנזהר בזה בכל כוחו שלא לדבר במשך כל התפילה הרי זה תיקון גם לעבירות הקשות.

והנה, יש לקחת בחשבון כי להתענות ולסגף איז אסאך שווערער (הרבה יותר קשה) ואחרי תענית הגוף נעשה חלש מאוד, משא"כ בסיגוף זה – להתאפק שלא לדבר משך כל התפילה – הגם שזה קשה מאוד, אבל כל אחד מיד אחרי התפילה נשאר בריא – געזונט און פריש.

ובפרט כאשר כל הציבור מקבלים עליהם שלא לדבר הרי זה נחשב פי כמה לתיקון גדול כאילו לא דיבר כמה ימים, כי גדול כוח הציבור הרבה פעמים יותר מכוח היחיד, וזהו א געוואלדיגער גרויסער כוח וסגולה שיתקבלו התפילות.

(מתוך עלון 'נקדישך' גליון יז)