הייתי ביישן גדול עד שחוויתי מאורע נורא, כשנפלתי לנהר שמימיו היו קפואים ונשבר הקרח תחתי, והוציאו אותי משם בניסי ניסים. אחר כך התקיימה סעודת הודאה רבתית לכבוד הנס, וידעתי גם ידעתי שלא תהיה לי ברירה, ולא אוכל להישמט מלשאת דברים במאורע

"כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" (בראשית מ"ה, כ"ו)

את הסיפור דלהלן – שהוא סיפור אישי – לא הייתי חפץ לספר, כמובן, אך לתועלת הענין וללמד לבני יהודה קשת שהמפתח הוא "בידם" דווקא, על כן אספר את העובדא הבאה…

כשהייתי צעיר לימים הייתי ביישן גדול, לא עלה על דעתי כלל וכלל לפתוח את פי ולשאת דברים בהתאסף ראשי עם. מעודי לא שאלתי באמצע השיעור אם היתה לי איזו קושיא, ורק לאחר השיעור הייתי ניגש למגיד השיעור שלי לשאול את מה שיש לי לשאול, כמו"כ הייתי משתמט תמידין כסדרן מלומר חבורות בישיבה וכדומה.

כך נמשך הדבר בערך 23 שנים, שאז חוויתי מאורע נורא: נפלתי לנהר שמימיו היו קפואים ונשבר הקרח תחתי, והוציאו אותי משם בניסי ניסים (עי' שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' כ"ח, שו"ת להורות נתן ח"ח או"ח סי' י' וי"א, שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ז סי' י"ט, שו"ת משנה הלכות תניינא חי"ג או"ח סי' ל"א – ואת תוכן השאלה עם מו"מ בדברי הפוסקים בהיקף גדול, נדפס בשו"ת רבבות אפרים חלק ו' או"ח סי' ת"כ). אחר זה התקיימה סעודת הודאה רבתית לכבוד הנס, וידעתי גם ידעתי שלא תהיה לי ברירה, ולא אוכל להשתמט מלשאת דברים במאורע.

והנה בע"כ הכנתי לעצמי דרשה יפה (שנדפסה בספר "להודות ולהלל" על ברכות הגומל והנס) – וכמובן הייתי מאוד עצבני, כי לא הסכנתי לעשות כן מעולם, לשאת דברים בקרב קהל גדול ובפרט שהשתתפו שם ראשי ישיבות ומרביצי תורה גדולים, אך כאמור מחוסר ברירה דיברתי את דרשתי שהכנתי.

והנה לאחר שחשבתי שנים רבות שרק "השני" יכול לדרוש ברבים, והמושג "לדבר ברבים" לא נולד בשבילי, הראה לי הקב"ה ש"המפתח הוא בידך" – ותקופה קצרה אחר הדרשה כיבדוני לדבר בשמחת שבע ברכות, ואח"כ כיבדוני לדרוש בשמחת בר מצוה, ועוד אחד ועוד אחד, עד שב"ה היום חלק ניכר מתפקידי הוא לדבר ברבים…

● ● ●

מנהגו של עולם, שכל חסידות, ישיבה, מוסד, עסק או משפחה, יש להם זמנים יותר טובים, ול"ע זמנים יותר קשים, וכן היה בחסידות וויז'ניץ בארץ הקודש, שלפני שנים רבות עברו תקופה קשה ר"ל. לקחתי את המצב אל לבי, והדבר קרע את נפשי לגזרים.

פעם אחת בשהותי ליד שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, פגשתי את בעל הצדקה המפורסם חסידא ופרישא הרה"צ ר' דוד לייב שווארץ זצ"ל – שזכיתי להיות מקורב אצלו – וניגשתי אליו ואמרתי בכאב מעומק לבי: "פעטער טייערע – וואס וועט זיין?! [דוד יקר – מה יהיה?!]"…

ר' דוד לייב שמע את כאב לבי בכובד ראש, הסתכל עלי במלוא הרצינות, הרים את ידיו והחווה לעבר הכותל ואמר לי: "דו זעסט דעם וואנט? – שטעל דיך אוועק מיט'ן נאז צום וואנט, און פארגיס טייכן טרערן פארן הייליגער באשעפער – שריי אויס 'אבינו מלכנו קרע רוע גזר דיננו' – און דו וועסט זען אז צום סוף וועט דער הייליגער באשעפער אויסהערן דיינע תפלות… [אתה רואה את הכותל הזה, העמד עצמך עם האף לקיר, ושפוך נהרות דמעות בפני הבורא כל עולמים, ותצעק מעומק לבך 'אבינו מלכנו קרע רוע גזר דיננו', ואז תראה שלבסוף ישמע הקב"ה את תפילותיך]"…

● ● ●

מעשה באשה עניה שבאה אל אחד מהצדיקים להיפקד בפקודת ישועה ורחמים. שאל אותה הרבי: "ומה עם פדיון?". הניחה האשה על השולחן שני זהובים, המשיך הרבי ושאל: "יש לך עוד? הניחה האשה על השולחן עוד שני זהובים", וכאשר הוסיף הרבי לבקש עוד ועוד, אספה האשה מהשולחן את כל הזהובים ואמרה בקול תקיף לרבי: "אם הרבי אין רצונו להושיע, יושיעני אבינו שבשמים!". מיד כשהרבי שמע את דבריה, התפשטה נהרה על פניו הקדושות ואמר לאשה: "לכך נתכוונתי, לכי לשלום והמקום יהא בעזרך…" – והוא אשר דברנו, המפתח הוא בידך!

● ● ●

מסופר שפעם נכנס אחד להרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע, וביקש ממנו ברכה על בנים. אמר לו הרבי שיש לו סגולה לכך, והיא שירחץ את פניו שלש פעמים ביום עם מים רותחים! וכשהסתכל הלה בתמיהה ולא הבין מה השייכות זה לזה, אמר לו הרה"ק זי"ע: "כוונתי שבעת התפילה ג' פעמים ביום תבכה ותתחנן אל הקב"ה ותשפוך שיח בדמעות רותחות עד שכל פניך יכוסו בדמעות, ואז תיוושע!" והוסיף הרה"ק ואמר לו: "אני בעצמי שופך שיח ובוכה בדמעות ותחנונים להקב"ה על בני אהרן  (כוונתו על הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע – שכבר אז היה מפורסם לגדול וקדוש) שיגדל לערליכער יוד"…

● ● ●

בנוסף לדברינו, יש להוסיף עוד נקודה: לאנשים יש לפעמים טעות, הם חושבים שה'מפתח' נמצא בידיו של השני, ואומרים אילולי היה לי ראש של 'פלוני', ומדות טובות כאותו 'פלוני', אז הייתי מצליח ועולה מעלה מעלה, אך באמת טעות גמורה היא! כי הקב"ה רוצה את הראש 'שלך' והמדות 'שלך', שבזה תתחזק ותתאמץ, ובעז"ה תצליח, כי יגעת ומצאת תאמין!

וידוע שמרן הגאון האדיר בעל 'שבט הלוי' זי"ע בעת שנסע להיבחן בישיבת חכמי לובלין לא הצליח במבחן, כי כשרונותיו לא היו מזהירים בימים ההם, אך כראות הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל את התמדתו העצומה, שעל אף הכשלון החרוץ בסירובה של הישיבה לקבלו, המשיך ללמוד כאילו לא אירע לו דבר, אמר לו שיחזור שוב לישיבה, כי הוא צריך כאלו בחורים בישיבתו…

וכך צמח פוסק הדור ה"ה מרן הגאון האדיר בעל 'שבט הלוי' זי"ע, והכל בסייעתא דשמיא עצומה לאחר רוב יגיעתו הגדולה, ומודעותו לכך שהמפתח בידו דייקא!…

 ● ● ●

מספרים דבר נורא, שבימי בחרותו של מרן בעל 'שבט הלוי' זי"ע, בעת שלמד בישיבת "חכמי לובלין", היה נהוג שם שבשעה קבועה ומסוימת כבים כל האורות בבית המדרש, כדי שהבחורים ילכו לנוח בזמן. אמנם בעל 'שבט הלוי' שנפשו חשקה וכמהה ללימוד התורה, לא אבה להשלים עם 'גזירה' זו, ולכן חיפש וחיפש עד שמצא חלון על המדרגות בבנין הישיבה שמשם בקעה קרן אור, ועל המדרגות היה עומד כמה שעות בכל לילה ולילה ולמד לאורה בהתמדה מופלגת!

 

"וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב, אֶת-פַּרְעֹה" (בראשית מ"ז, י') מו"ח שליט"א סיפר, שהלך לבקר יהודי זקן בבארא פארק, ושמו ר' יחיאל ניסלבוים (ז"ל – שנפטר ב' ויצא, ד' כסלו תשע"ו). יהודי זה הינו מתלמידיו של ה"חפץ חיים" זי"ע בראדין, וכך סיפר לו ר' יחיאל: "כשלמדתי בישיבתו של מרן בעל ה'חפץ חיים' זי"ע בראדין, אירע פעם אחת שה'חפץ חיים' נחלש מאוד, ולא היה בכוחו ללכת לבית הכנסת להתפלל, לכן ביקש שיעשו מנין בביתו כדי שיוכל להתפלל במנין, ואני הייתי אחד מן הבחורים שהשלימו את המנין בביתו". ממשיך ר' יחיאל ומספר: "בבית ה'חפץ חיים' היה ארון גבוה, שעל אחד ממדפיו היה מניח את נרתיק הטלית ותפילין שלו, אך באותו יום מחמת חולשתו, לא היה בכוחו להורידן מאותו מדף – ועל כן קרא ה'חפץ חיים' לביתו שתבוא לעזרתו ותוריד את נרתיק הטלית והתפילין – אלא שמשום מה היא לא באה מיד כשקרא לה, על כן נזדרזתי מיד והורדתי את הטלית ותפילין, ומסרתי לה'חפץ חיים'. ה'חפץ חיים' לקח ממני ואמר: 'א יישר כח, דו זאלסט לאנג לעבן'". אותו ר' יחיאל הוא כהיום בליעה"ר בן מאה ואחד שנים, והוא רואה בשתי עיניו בלי בתי עיניים – הולך ברגליו בלי להיעזר במקל – והוא חי ובריא, עם ראש צלול!… ממשיך ר' יחיאל ומספר: "אחרי שמסרתי ל'חפץ חיים' את הטלית ותפילין, עזרתי לו להוציא את הטלית מהנרתיק, והבחנתי שהיה שם גם גארט"ל [אבנט] ארוך. ה'חפץ חיים' לבש את הגארט"ל, וסבב עצמו בו כמה פעמים, כי הוא היה ארוך מאוד. אחר כך שאלנו את ה'חפץ חיים' למה הוא לובש גארט"ל, וסיפר לנו שלפני שנים – בעודו מסתובב על פני העיירות כדי למכור את ספריו – יצא שפעם אחת היה לו יארצייט, ואז נכנס במקרה לכפר חסידי, והתפלל שם לפני העמוד, והחסידים נתנו לו גארט"ל שילבשנו בעת התפילה, אמנם בהיות שאינו זוכר אם כשלבשו אמר "בלי נדר" או לא, לכן החמיר על עצמו, ומאז הוא לובש תדיר בעת תפילתו את הגארט"ל.

(מתוך עלון נועם שיח ויצא תשע"ה)