הייתה תקופה שנאלצתי לטוס פעמים רבות לארצות הברית. זו טיסה ממושכת ולא קלה. אני כמובן הייתי במחלקה הרגילה של 'האנשים הפשוטים'. עליתי ל'מחלקה הראשונה', לראות מה קורה שם… אין מה לומר, היה שם נוח ונעים. כשחזרתי למקומי פניתי לאחד הנוסעים, יהודי אמיד ובעל אמצעים ושאלתי אותו: "מילא אני לא יכול לאפשר לעצמי, אבל אתה? מדוע לא תשלם קצת יותר ותיסע בתנאים נוחים יותר?"

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה, ח')

אדם שלמד עם רבי אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד בישיבה התגורר בוורשה. הוא פנה למסחר, הצליח בעסקיו והתעשר. לימים הגיע לבקר את רבי אלחנן בביתו שליד הישיבה. ר' אלחנן לא רצה ליהנות מקופת הישיבה אלא רק את ההכרח שבהכרח. ראה אותו גביר את הדלות בביתו של רבי אלחנן, פנה אליו ואמר לו: "רבי אלחנן, קשה לי לראות את הדלות בביתך. הרי אני מכיר את כשרונותיך הגדולים, בטוחני שאם היית נכנס למסחר היית מתעשר יותר ממני".

רבי אלחנן לא השיב לו על דבריו ופנה לשוחח עמו על עניינים אחרים. הוא אירח אותו בביתו, האכילו והשקהו. כשסיים את ביקורו, ליווהו רבי אלחנן לתחנת הרכבת. היו שם שתי רכבות, אחת נסעה לוורשה והשנייה נסעה ליעד אחר. הרכבת שנסעה לוורשה הייתה עמוסה נוסעים ובשנייה היו נוסעים ספורים. הגביר רכש כרטיס לוורשה, עיר מגוריו.

פנה אליו רבי אלחנן ואמר: "עיניך רואות שהרכבת לוורשה צפופה ואילו הרכבת השנייה ריקה כמעט לגמרי. למה לך לעלות על הרכבת שעושה דרכה לוורשה? תעלה על הרכבת השנייה, תוכל להתרווח במושבך בנחת וליהנות מנסיעה נעימה".

– "אבל היעד שלי הוא ורשה".

– "כן, אבל למה לך לנסוע בצפיפות, לא כדאי לנסוע ברכבת מרווחת?".

הגביר החל להרים קולו בנימה של כעס: "ר' אלחנן, אינך מבין? אין לי מה לנסוע ברכבת השנייה. אני צריך להגיע לביתי בוורשה"…

ור' אלחנן בשלו: "ובכל זאת, למה לך לנסוע בצפיפות, לא כדאי לך לעלות על רכבת נוחה ומרווחת?".

הגביר כבר לא שלט בעצביו: "אינך מבין. למה אינך שומע מה שאני אומר? אמרתי לך: זה לא הכיוון שלי!".

ואז פנה רבי אלחנן אל הגביר ואמר לו: "ואתה אמרת שיכולתי להיכנס למסחר ולהצליח? זה לא הכיוון שלי! מדוע את זה אינך מסוגל להבין?!".

שמעתי פעם מהרב'ה רבי שלום:

בימים ההם לא היו מטוסים, נסעו באניות. יהודי היה צריך לנסוע ממזרח אירופה לאמריקה, למצוא את פרנסתו שם. ההפלגה באנייה הייתה אורכת כמה חודשים. בדרך היו עושים חניית ביניים בצרפת, שם שהו במשך שבועיים, ולאחר מכן המשיכו לאמריקה.

יהודי אחד תכנן לנסוע לאמריקה. כשנודע לו שהאנייה תעגון למשך שבועיים בצרפת, הוא אמר לעצמו: צרפתית היא שפה קשה, איך אוכל להיות בצרפת במשך שבועיים בלי שאבין את שפת המקום. אלך ואלמד צרפתית, ואז אוכל ליהנות מתקופת שהותי שם.

הלך לחנות ספרים וחיפש מילון בצרפתית. שאל אותו המוכר "לשם מה?", והשיב לו. שאלו המוכר: "ואנגלית אתה יודע?". אמר לו: "לא". אמר לו המוכר: "שוטה שבעולם, בצרפת תהיה רק שבועיים, אחר כך אתה ממשיך לאמריקה, שם תצטרך לחיות שנים רבות, ואתה רוצה ללמוד צרפתית?! לך תלמד אנגלית!".

אבל ההוא כנראה לא התברך בבינה יתרה, והתעקש ללמוד צרפתית. במשך כמה חודשים שינן לעצמו איך אומרים בצרפתית "מה נשמע?", "מה השעה?", "לחם" ו"עגבניה". לאנגלית, כמובן, לא נשאר לו זמן.

כשהגיע מועד ההפלגה עלה על האנייה שמח וטוב לב – ברוך ה' הוא יוכל להסתדר בצרפת…

ואכן, במשך שני השבועות שבהם שהה בצרפת הוא ידע לשאול מה השעה ולרמוז שהוא רוצה לחם, ועוד כמה מילים ושברי משפטים. אבל כעבור שבועיים הכל נגמר. בעוד כמה שבועות האנייה תגיע ליעדה, הוא יתגורר באמריקה, יחפש עבודה – אבל פיו יישאר סתום וחתום. הוא לא יודע אנגלית. מהיכן יידע? הרי הוא לא למד…

אדם בר דעת אינו משקיע בדירת ארעי. חבל על הזמן, חבל על הכוחות, חבל על הכסף. את כל זמנו ומרצו צריך האדם להשקיע בדירת הקבע שלו. אמנם, כפי שכותב ה'מסילת ישרים' בראש ספרו: "מקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם". הבית האמתי הוא שם, דירת הקבע היא בעולם הבא, אך את כל ההשקעה בו עושים כאן בעולם הזה.

רבי חיים וואלוז'ינער אומר: טעות בידם של אלה החושבים כי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", יהיה מה שיהיה. לא זו הכוונה! אמנם לכל אחד יש 'חלק', אבל צריך לעבד אותו, לבנות אותו. "אל תקרי בניך אלא בוניך". רצונך לבנות את העולם הבא – כאן בעולם הזה. ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת?

אדם שמקבל לרשותו דונם אדמה צריך לעבד אותו. אם לא יחרוש ויזרע מה יקצור? לא עבדת? אין לך! זה לא עונש, זו פשוט המציאות.

הייתה תקופה שנאלצתי לטוס פעמים רבות לארצות הברית. זו טיסה ממושכת ולא קלה. במטוס יש שתי קומות. אני, כמובן הייתי בקומה הראשונה, במחלקה הרגילה של 'האנשים הפשוטים'… עליתי לקומה השנייה, ל'מחלקה הראשונה', לראות מה קורה שם… אין מה לומר, היה שם נוח ונעים יותר. כשחזרתי למקומי פניתי לאחד הנוסעים שישב לידי, יהודי אמיד ובעל אמצעים, ושאלתי אותו: "מילא אני לא יכול לאפשר לעצמי, אבל אתה? מה אתה עושה כאן? מדוע לא תשלם קצת יותר ותיסע בתנאים נוחים יותר?".

השיב אותו יהודי: "אילו היו נותנים לי שבועיים בחוף מיאמי זה היה שווה, אבל לשלם עוד כמה מאות דולרים בשביל טיסה של כמה שעות? חבל להשקיע בזה!".

אמרתי לו: דע לך, שגם נופש של שבועיים במיאמי ביץ' זה כלום; כל השבעים שנים הן כחלום יעוף – "כי גז חיש ונעופה" (תהילים צ, י) צריך להתכונן ולהשקיע בדבר ה'אמתי', הנצחי; כל השאר הוא כמו טיסה לאמריקה".

(מתוך 'יחי ראובן' – הגדה של פסח)