"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ו', ה')
ידוע חידושו של הגר"ח מבריסק (חידושי ר' חיים הלוי הלכות תפילה), שאמנם כוונת התפילה בפשטות היא כוונת פרוש המילות, אבל כוונה זו לא מעכבת. אך יש כוונה והכרה שניה שהיא מעכבת, והיא הכוונה להיות עומד לפני המלך, כוונה זו מעכבת ובלי לזוכרה, תפילתו היא בגדר מתעסק בעלמא.
בתפילת רבינו ראו בחוש איך נראה 'עומד לפני המלך'. כשהיה מתחיל את חזרת הש"ץ היה תמיד פורץ בבכי, וכל ברכת 'אבות' אמר בקול מלא רגש ודמעות יותר מכל חזרת הש"ץ. פעם שאלוהו מה פשר הבכי דווקא בברכת 'אבות' וענה: "כאשר אני נעמד להתחיל ברכה ראשונה, אני שוכח מכל מה שיש לי, אין לי ישיבה ואין תלמידים, לא אשה ולא ילדים, לא תורה ולא בית, אין לי כלום, וכל כולי נתון לרחמי השי"ת, אליו ניגש אני לעמוד בתפילה, איך לא אפרוץ בבכי?". והיה מביא בשם ה'יערות דבש', שלכן משתמשים בפסוק "ד' שפתי תפתח" לפני התפילה, כי כאשר האדם מתבונן לפני מי הוא עומד, הוא אמור להיות ערל שפתיים ולכן מתחננים "שפתי תפתח".
בתפילתו בחזרת הש"ץ ראו איך הוא מונה מילים, כאשר כל מילה מדודה ושקולה כמונה מעות, ברגש ובתחנונים כעני ורש המבקש בפתח, וכהגדרת ה'מסילת ישרים': "נושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש בהכנעה ובהשתפכות הנפש, כבן לפני אביו וכעבד לפני אדונו שאין לו משל עצמו כלום".
בעמדו בתפילה היה מרוכז כל כולו בתפילתו. פעם בעיצומה של חזרת הש"ץ הגיע מישהו ונעמד מולו והסריטו בתפילתו לפני העמוד. למרבה הפלא ניכר היה שרבינו לא שם לבו כלל למעשהו של אותו אדם, בהיותו מרוכז בתפילתו. פעם סיפר בהתרגשות שבקהילתו של הגאון בעל הט"ז, הבחינו פעם שטליתו מרופטת והציעו לקנות לו אחרת ולא הסכים, באומרו שטלית זו תוכל להעיד עליו שלא חשב מחשבת חול באמצע התפילה. כשסיפר זאת הייתה הרגשת השומעים שגם עליו ניתן לומר זאת…
התפילה לפני העמוד
הייתה לו לרבינו הנהגה מופלאה: שהיה מתפלל את כל שלוש התפילות שביום לפני העמוד בישיבה. הנהגה ייחודית זו נהג עד זקנה ושיבה בכל תפילות השבוע, הן בימות החול והן בשבתות וימים טובים. הנהגה שמדרך הטבע הקושי לעשותה בקביעות רב מאוד.
רבינו כדרכו לא הסביר את הנהגותיו, אך בכל זאת בכמה הזדמנויות שמעו ממנו טעמים שונים להנהגה זו. ניתן להניח, שחלקם לא היה הטעם העיקרי שבגינו הקפיד מאוד על הנהגה זו, ורק חלק מהם, שכן לפעמים ענה רק משום כבודו של השואל ולכן ענה בטעם כלשהו, לאו דווקא את הטעם שבגינו נהג כך.
הטעם המקובל בין התלמידים להנהגתו הוא, לפי מה שנתבאר במשנה ברורה (או"ח קכ"ד ס"ק ה') על מ"ש הרמ"א (סעיף ד'), שאם אין תשעה מכוונים קרוב להיות שברכותיו תהיינה לבטלה, מוסיף המ"ב ומביא מספר 'שולחן שלמה', שיתנה הש"ץ בינו לבין עצמו בחזרת התפילה ההיא בתורת נדבה. לכן עלה רבינו בעצמו ועשה כאמור התנאי, כדי לא להכשיל את העונים בברכה לבטלה.
פעם ענה לבחור ששאלו על כך: "אם יכול היית חמש פעמים ביום לדבר עם המלך, בשעה שאחרים מדברים רק שלוש, לא היית מעדיף זאת? אם אני יכול לזכות לקרבת השם יותר, למה שלא אעשה זאת?". למישהו אחר ענה, שבירושלמי נאמר (פאה ה"א) עה"פ "כבד את ד' מהונך" – מגרונך, ואם ניתן לכבדו למה לתת זאת לאחרים, ואכן תפילתו התברכה בקול ערב ובתחנונים. בפעם אחרת ענה, שהיות והוא מתפלל שחרית עם הנץ החמה בביתו, בשעה שמניין הנץ של קריית מטרסדורף מתפללים, ומתחיל איתם שמונה עשרה כשמתחילים "גאל ישראל", לכן הוא מעוניין להתפלל תפילת שמונה עשרה ברבים ממש כש"ץ. שאלו אותו אדם: "אם כן, למה מנחה-מעריב הרב מתפלל גם כן?", וענה, שבשביל להשלים מאה ברכות ביום.
אולם ככל הנראה הטעם העיקרי להנהגה זו, היה שילוב של דקדוק הלכה, עם דקדוק וזהירות מופלגת בין אדם לחברו. היות והיה סבור שתפילת שליח הציבור צריכה להיות ברורה, ואם לא הרי זה זלזול בכבוד התפילה, והיות שראה שחלק מהמתפללים לא אומרים את המילים בהגיה ברורה, סבור היה שזה לא כדין. מאידך, לא רצה לפגוע באלו שמתפללים כך ולהכריע מי ראוי שייגש ומי לא, לכן נקט בדרך זו שהוא בעצמו ייגש תמיד, כדי לקיים מחד את ההלכה כדת וכדין, בהידור לכתחילה, ומאידך להדר שלא לפגוע באיש. וכך סיפר רבי אסא ויטו, שהנהגה זו החל רבינו לנהוג לאחר שניגש מאן דהו שלא התאים לכללי ההלכה, ואז החליט רבינו שכדי שדבר כזה לא יישנה יקבל עליו קבלה זו. וכך, כל ימי חייו עבר רבינו שלוש פעמים ביום לפני העמוד, הכל כדי שלא יפגע מישהו שלא יתנו לו לגשת לפני העמוד.
כך או כך, פירותיה של הנהגה זו השפיעו על תלמידי הישיבה לדורותיה, וכפי שמעידים תלמידים שפעמים רבות בעמדם לפני תפילה, די להם להיזכר בדמותו, עומד בהכנעה ותחנונים כעבד המתחנן לפני המלך, כדי לקבל חיזוק גדול בצורת תפילתם, שכן בזכות הנהגתו זו להתפלל לפני העמוד, זכו לראות איך מתפללים.
שערי דמעות לא ננעלו
באחת משיחותיו האריך רבינו לבאר, שיסוד חובת התפילה הוא בזמן צרה, ורק תפילה כזו כשאדם שרוי בצרה וצוקה, הוא לכו"ע דאורייתא. יסוד זה המבואר בקדמונים מבואר בהרחבה בראשונים הרמב"ם והרמב"ן עם מקורות מפסוקים מפורשים בנ"ך. לאחר השיחה שאלו תלמידו הג"ר אהרן מרדכי שדמי, שלפי יסוד זה הרי שהתפילות שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום אינן כצורת התפילה האמתית, שהרי בחיי היום-יום האדם לא מרגיש שהוא שרוי בצרה?
ענה לו רבינו שקיבל מבית מדרשה של בריסק (וכנראה כוונתו לרבו הגאון רבי משה הלוי סאלאוויצ'יק זצ"ל בן הגר"ח), שאכן צריך האדם לפני כל תפילה להרגיש שהוא בצרה, ומתוך מצב זה להתפלל. ואכן אם האדם מרגיש שהכל בסדר, מצבו ברוחניות וגשמיות פחות או יותר משביע רצון, הנחת מילדיו ברוך השם בסדר, כך גם פרנסתו, לא ראוי לגשת כך לתפילה, והדרך הראויה היא להתבונן לפני התפילה במצבו, במה הוא זקוק לישועה וכמה כלל ישראל זקוק לישועות מקיפות, ורק אז, בהיותו שרוי בהרגשת 'מן המיצר', אז לזעוק מקירות לבו את התפילה.
בשיחותיו היה מביא גם את הגמ' (ב"מ נט.) שאף על פי שננעלו שערי תפילה מיום שנחרב ביהמ"ק, מכל מקום שערי דמעות לא ננעלו, שעל ידי הדמעות מתעוררים רחמים ועל ידם זוכים לישועה. השל"ה כותב על גמרא זו, שאפילו כשיש דינים על האדם, גם אז דמעות יכולות לעזור, שהרי נאמר "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה".
יסודות אלו שהשריש היו ניכרים כשעמד בתפילה לפני העמוד. ראו תמיד איך הוא חי כל בקשה בלב ונפש. סיפר אחד התלמידים שלא יישכח ממנו המחזה, כאשר עמד לידו בתפילת שחרית של ג' טבת תשל"ט. בני הישיבה עמדו והתפללו כרגיל, ואז כשהגיע רבינו בתפילתו לפני העמוד לברכת 'על הצדיקים', פרץ בבכי נורא, קולו נשנק ודקות ארוכות לא היה יכול להמשיך. "לא הבנו מה אירע לו. רק אחרי התפילה נודע לנו על הסתלקותו של ראש ישיבת מיר, הגר"ח שמואלביץ זצ"ל". הלימוד הגדול היה שכאשר רבינו מתפלל הוא מרגיש בכל מילה עם מי הוא מדבר, תמונה חיה של עבד המשיח לפני קונו, מה שהשפיע על התלמידים רבות בהבנת ערכה של התפילה.
עד כמה הרגיש בתפילה שעומד לפני המלך: פעם לאחר תפילת מנחה בישיבה, ניגש אליו אדם שנקלע לישיבה ונהנה מתפילתו ואמר לו: "ישר כח, התפילה הייתה מאוד גישמאק", השיב לו רבינו מיד: "יישר כוחכם, מקווה אני שבמתיבתא דרקיע יהנו ממנה".
(מתוך "מגדלתו ומרוממתו")
