"וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקיךָ" (ויקרא י"ט, י"ד)
הרב יעקב הייזלר
כתרים רבים הלמו ועיטרו את אישיותו הגדולה של נזר ראשי הישיבות בדור האחרון, גאון ישראל והדרו, עמוד האמת ונזר המידות, מרן הגרמ"ש שפירא זצוק"ל ר"י באר יעקב, אולם דומה כי מעל הכל בלטה באישיותו מסכת יגיעתו הנוראה בתורה שהייתה אצלו ללא שיור ועד כלות הכוחות ממש, החל מנעוריו ועד לערוב ימיו.
התמדתו בתורה החלה עודנו בנעוריו ואח"כ בבחרותו כאשר התפרסם לבחיר הישיבות בליטא, וזאת בגין למדנותו הנדירה לצד עמלו בתורה שהייתה לאות ולפלא.
ביותר ראו את התמדתו תלמידיו בישיבת באר יעקב שם הרביץ תורה למעלה מיובל שנים, וכפי שהעיד לימים תלמידו המובהק הגר"ר קונסטלר שליט"א: "צורת לימודו והתמדתו של רבינו היה מתוך שמחה עצומה בניגון ערב ומתוך חדוותא דאורייתא, זכורני, שהיה מושג שבחורים חשובים מישיבות אחרות היו מגיעים לשבות בישיבה כדי לזכות לעמוד מאחורי חדרו להקשיב לנעימות לימודו ברוב שמחה.
הרבנית העידה, שרבינו היה מתעלם לחלוטין מצרכי גופו, בעודו שקוע בעומקה של הלכה. לא אחת, היתה צריכה להזכיר לו כי עליו לשתות משהו לשם קיום גופו, אולם הוא היה מתחנן ואומר: "עוד לא… עוד לא הגיע הזמן!"… רק לאחר שהיתה הסוגיא פרושה לפניו כשמלה, ודעתו הגדולה נחה אחר שפילסה לה נתיב בתהומות ים התורה היה מרשה לעצמו להסב את תשומת לבו לגופו, אשר תבע את שלו…
כך היה שקוע כל כולו בתורה. סיפר אחד הנכדים כי זכור לו שידידו הגר"ש בירנבוים זצ"ל התקשר לרבינו בענין נחוץ, השיחה נפתחה מטבע הדברים במשא ומתן תלמודי בסוגיא עמוקה מסוגיות הש"ס, וכך מחצית שעה חלפה, מבלי שאיש מבין הצדדים העלה את מטרתה המקורית של השיחה… פשוט מאד, בלהט הדברים נשכח הענין הדחוף, ועם סיום ה'ריתחא דאורייתא' סיימו את השיחה…
סיפר אחד מבניו שליט"א: "באחד מן הפעמים בהם הסתגר אאמו"ר בחדרו כדרכו, שקוע בעיונו בסוגיא הנלמדת בישיבה, וזאת במשך למעלה מחמש שעות ברציפות, החליטו בני הבית, אשר מודעים היו לשקיעותו המופלגת, שלא להניח לאיש להפריעו, עד אשר הגיעה אשה מרת נפש וביקשה להתקבל לשיחה עמו…
"בני הבית כבר ידעו כי שיחות מעין אלו, מקפיד אאמו"ר שלא לדחותם, ולפיכך הכניסו את האשה אל חדרו, אשר ניתק לפתע משרעפיו השקועים בעומקה של הלכה, לסייע לאשה עלובה זו…
"והנה, כפי הנראה זקוקה היתה האשה בדחיפות לעזרה כלכלית מסוימת, שכן לאחר מספר רגעים יצא מחדרו וביקש מאחד מתלמידיו כי ילווה לו חמישים שקלים. את הכסף מסר לאותה אשה אומללה, ליווה אותה אל מחוץ לביתו ומיהר לשוב אל חדרו, אל שקיעותו בלימודו.
"אם סבורים אנו כי חוט ריכוזו ניתק בעקבות אותה 'הפרעה', אם סבורים אנו כי מעתה היה עליו לרכז את עצמו ולשוב להיזכר בפרטי הנושא אשר על ליבונו עמל – הרי שאיננו אלא טועים… ההיפך הוא הנכון – גם באותם רגעים עצמם בהם עסק באותה מצוה שאינה יכולה להעשות ע"י אחרים, היה ראשו מגיע השמימה, ודעתו נתונה לעניינים העומדים ברומו של עולם…
"הגיעו הדברים עד כדי כך, שלאחר מעשה לא עלה בידו להיזכר מי הוא הבחור ממנו לווה את סכום הכסף, עובדה אשר גרמה לו עוגמת נפש מרובה… באותו הערב, כאשר עלה אל היכל הישיבה, התעניין אצל התלמידים אודות זהותו של המלווה האלמוני, וכאשר עלה בידו לאחר מאמצים מרובים לאתרו, אמר לבחורים שהתקבצו סביבו: "הנה, אתם רואים? כשלומדים – אי אפשר ללוות כסף… באמצע הלימוד לא ניתן לזכור מי המלווה, ועלולים להגיע למצב בו לא ידעו למי להשיב!"…
סיפרה הרבנית, כי גם בתקופת המלחמה, כאשר המטוסים חגו באוויר והרעישו בפצצות, עד שסכנה היתה לצאת מהבית, ואף בבתים פנימה ישבו כל הנוכחים והתכווצו מפחד – לא הפסיק רבינו משקיעותו המוחלטת בלימודו, אפילו לא לרגע אחד. אף כאשר זקוק היה לספר, יוצא היה אל ביהכנ"ס הסמוך כדי לקחת את הספר וחוזר אל המקלט להמשיך ולשקוד על לימודו…
"הכיצד לא פחד לצאת החוצה ולא חשש מהמטוסים והפצצות?" – שאלוהו בני הבית, ורבינו הסביר בפשטות: "המתנתי עד שהמטוס חלף מעלינו, ואז יצאתי לדרכי. ידעתי, שלאחור הוא אינו יכול לטוס!"…
תלמידו הגר"ג פשקס שליט"א, סיפר כי היתה תקופה בה נפל על רבינו טירדה גדולה ומכאיבה, אשר הוצרך לפנות מזמנו ולטפל בה. כדי שלא יהיה ביטול תורה הקציב זמן מוגדר בצהרים לעסוק בבעיה זו: לאחר מסירת השיעור, עד תחילת סדר ב' – בשעה שלוש וחצי בצהרים. השעון כוון בדיוק לשעה זו, ובו ברגע שהגיעה השעה היה מתיישב מיד ללמוד, כששמחת התורה על פניו, כביכול שום דבר לא מטריד אותו. והיה אפשר לכוון את השעון לפי הרגע בו היה מתיישב ללמוד מיד בהגיע הזמן. והוסיפו תלמידיו המקורבים הגר"ח זליבנסקי והגר"י קליינר זצ"ל כי באותה התקופה התעסקו גם הם בטיפול בבעיה זו, והם לא יכלו להתרכז באותה תקופה בלימוד מרוב טירדה, אך דווקא רבינו – שהבעיה נגעה אליו – לא הופרע ממנה כלל, והיה שקוע בלימוד בשמחה כתמיד.
ואכן, כאשר התפלאו מקורביו על יכולתו לשקוע בלימוד גם בתקופות בהן תלאותיו עברו ראש, באופן בו אדם מן השורה לא יכול היה להתרכז אפילו רגע אחד בלימודו… ושאלוהו: הכיצד יש לו ישוב הדעת ללמד גם בימים אלו? השיב בהתבטאות נדירה אשר יש בה כדי לחשוף טפח מגדלותו הנשגבה ואמר: "יש בלבי מקום, אליו רק התורה יכולה להיכנס! לצרות, לדאגות, לתלאות ולייסורים – אין שם מדרס רגל!…"
ואמנם, בני ביתו מתארים שכאשר היה צר לו בשל ענין מסוים, היה עוזב לפתע את החדר, פורש אל חדר לימודו, פותח את הגמרא ושוקע בה ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו – כטובע האוחז בקרש הצלה כדי לא לטבע בים היסורים והתלאות!!
ואם סבורים אנו כי בשקיעותו המוחלטת בתורה, מצא כבר את סיפוקו ונחה דעתו הגדולה – הרי שטעות בידינו… באחד הימים, בעודו יושב לפני מדרגות ביתו לאחר תפילת שחרית, מנסה להתאושש מעמל הדרך, אשר היתה מעל ומעבר לכוחותיו, שמעו הנוכחים כיצד מפטיר הוא ואומר לעצמו: "צריך ללמוד! צריך ללמוד!" – תוך אנחה כבדה…
"הלוא ראש הישיבה לומד כל הזמן!" – טענו הנוכחים באוזניו, אולם הוא לא השתכנע… "נו… אמנם אני לומד, אבל הלוא לב יודע מרת נפשו… זה כבר לא מה שהיה פעם!" – הגיב, ולנוכחים לא נותר כי אם לכבוש פניהם לנוכח המראה המפעים, כיצד אדם גדול, אשר כל ימיו שקוע בעולמה של תורה תובע מעצמו עוד ועוד, עד בלי גבול ושיעור!
כן סיפר מקורבו הגר"צ פלנצ'ק שליט"א: "בתקופה מסויימת, בה היתה הישיבה דחוקה באופן משמעותי מבחינה כלכלית היה על רבינו להשיב הלוואה אשר נטל למען הישיבה בסכום משמעותי למדי. מאחר וקופת הישיבה היתה ריקה לחלוטין, ואפילו שקל אחד לא היה שם. הוחלט לערך אסיפת נדיבים מידידי הישיבה בהשתתפות רבינו, כאשר בסיומה של אותה אסיפה ירים כל אחד מהנוכחים את תרומתו בעין יפה.
"ואכן, האסיפה התקיימה. רבינו נשא בה דברים. לאחר מכן נאספו התרומות והונחו אחר כבוד במעטפה סגורה אשר נמסרה לרבינו, אשר פנה ויצא לדרכו בחזרה אל ביתו.
"אותו מקורב, אשר ליוה את רבינו לאסיפה האמורה, משוכנע היה כי ימהר לפתוח את המעטפה ולעמוד על תוכנה כדי לברר האם יש בסכום שנאסף די בכדי לסלק את ההלוואה, אולם רבינו – דעת אחרת היתה עמו. הוא הכניס את המעטפה לכיסו, שקע בהרהוריו אשר עסקו בודאי בסוגיא הנלמדת עתה בישיבה, משהגיע אל ביתו, פתח את הגמרא הגדולה וצלל לעומקה של הלכה…
"למחרת היום, הגיע אותו מקורב אל רבינו ומיהר לברר ולשאול: "האם רבינו כבר יודע כמה כסף נאסף באסיפה בליל אמש? האם יש בו די בכדי לכסות את החוב?" אולם לרבינו לא היתה תשובה בעבורו… "טרם פתחתי את המעטפה!" – גילה…
"על שום מה ולמה? מדוע מתעכב רבינו ואינו מברר את תוצאות האסיפה? האם אינו מוטרד מהחוב הרובץ על כתפיו?" – הקשה המקורב, ונענה בתשובה אשר יש בה כדי ללמד פרק נכבד וחשוב בהל' התמדה ו'ביטול תורה'… שכן בפשטות אופיינית, כאלו אין טבעי וברור מכך – הסביר לו רבינו כי לא פתח עדין את המעטפה מאחר ולא היה לו זמן לכך!
"בכדי לפתוח את המעטפה – נחוץ רגע. בכדי לספור את הכסף – נחוצות מספר דקות יקרות. המידע בדבר תכולתה של המעטפה והסכום שנאסף – אינו בעל משמעות מיידית, מאחר ואת הכסף אינני צריך להחזיר היום אלא מחר. ומעתה, מדוע יהיה מותר לי לבטל מספר דקות של לימוד לשם ענין שאינו נוגע למעשה?" – תמה, והוסיף: "מחר, לכשאצטרך לפרוע את החוב – אפתח את המעטפה, ואם יחסר סכום כסף – ישלימנו לי הקב"ה בודאי!…"
ללא התפעלות
באחד הימים ישב החברותא של רבינו במקומו, ממתין לבואו לביהמ"ד. כשהגיע רבינו, היה ניכר עליו כי טרוד הוא, ופנה לחברותא ואמר לו, כי בשל חוב מחובות הישיבה עשויים להגיע היום בבוקר אנשי הוצאה לפועל, והינו מסתפק מה לעשות עתה, לנסות לגייס כספים, או לומר שיעור. "מה אתה אומר"? פנה לבחור. הבחור נבוך מתחילה, ומשהתעשת אמר, "אולי ללמוד". מיד קיבל רבינו את הדברים ושקע בלימוד והכנה לשיעור כשלא ניכרת עליו כל טרדה. רבינו אף החל באמירת השיעור, ובאמצעו ראו הבחורים את אנשי ההוצאה לפועל נכנסים לבניין הישיבה. לפתע נכנס איש אחד לביהמ"ד, פנה לרבינו "באמצע השיעור!" ואמר לו, כי יש בידו הלוואה לתת לרבינו. רבינו לקח הכסף ושלחו ביד אחד הבחורים. והמשיך בשיעור, כשלא ניכרת עליו כל התפעלות מהפלא שהתרחש זה עתה לנגד עיני כולם.
ממלמל בתורה בשינה
גם בשעות המעטות אותן הקדיש לשינה לשם קיום הגוף במעט ההכרחי – לא פסק פומיה מגירסא, וראשו נותר משוטט בהיכלה של תורה. כך, בהזדמנות בה נסע נסיעה ארכה, הבחין בנו כי שמורות עיניו נעצמו, אולם שפתיו עודן מדובבות בדברי תורה.
"הפלא ופלא! איזו מדרגה!! להיות שקוע בלמוד ולמלמל דברי תורה גם מתוך שינה!" – הביע הבן את התפעלותו באזני רבינו משניעור משנתו, אולם רבינו כלל לא התפעל: "וכי מה אעשה בשעת השינה?" – הגיב בפשטות…
פעם אף התבטא כי לא אחת, בעת שעמל בתורת הגר"א היה הגר"א מתגלה אליו בחלומו ואף היה משיאו עצה בדברים. בכך ראה מעין הסכמה של הגאון לדבריו.
גם בתקופת חוליו, כאשר חולשתו הכריעתו עד שלא יכול היה לפקוח את עיניו – הבחין אחד מבניו כי פיו אינו חדל מלמלמל. "מה אבא אומר? האם זקוק אבא לדבר מה?" – שאל הבן, אולם עד מהרה התברר לו היכן נתונים ראשו ולבו של אביו… שכן פקח אביו את עיניו בקשי והשיב: "לא. אינני זקוק למאומה. אני אוחז כעת במס' בבא בתרא, דף ל"ב ע"ב!…"
מה למד רבינו טרם השריפה בליל יום הכיפורים?
"היה זה בראשית ימיה של הישיבה בבאר יעקב. בניני הישיבה לא היו עשויים מאבן אלא היו אלו צריפים של עץ. ניצוץ קטן שהיה נופל על הצריף, היה בכוחו להבעיר צריף שלם, ומרגע שדלק צריף אחד כבר היתה השריפה מתפשטת לכל הצריפים הסמוכים.
"כך ארע פעם בליל יוה"כ. התפילה היתה בעיצומה, הקהל היה עטוף בטליתות וכל אחד שקוע בתפילותיו להמתיק את גזר דינו.
"לפתע נשמעו קריאות זעקה: "שרפה", הצריפים עולים באש. בני הישיבה רצו מיד לעבודת ההצלה, כל אבא חיפש מיד את בנו: "היכן הם ילדי שלי? אולי ראיתם את אברהמ'ל שלי?" כל אבא ביקש למצוא את בנו לידו.
"הבהלה היתה לנחלת הכלל. הצריפים עולים באש, הרי לא ישאר זכר לישיבה והישיבה לא תוכל להמשיך ולהתקיים. הכל זכרו כמה טרחו להשיג את הכסף לבנית הצריפים וכמה עמל ודמים הושקעו בהם, ועתה, כשלהבות האש מלחכות את בניני הישיבה, הכל יורד לטמיון. נהי ובכי, מפי כולם נשמעה הזעקה – הישיבה בוערת.
"ומספר עד ראיה הגר"נ לסינגר שליט"א שלמד באותה תקופה בישיבה, כי על אף שהבהלה אחזה את כולם, לא כך היה אצל רבינו, אשר נשאר כדרכו עם ישוב הדעת המופלא שלו, וברגעים אלו בהם נשמעה הזעקה כי אש פרצה, קרא לתלמידו הגר"נ שליט"א ואמר לו: "הרי הלילה עלולים אנשים להיכשל בחילול יו"ט. הבה ונעבור במהירות על כל עיקרי ההלכות".
וכך ישבו רבינו ותלמידו ועברו על ההלכות בישוב הדעת, ולאחר מכן קם רבינו וניגש בעצמו לפקח על המלאכה.
ואמר הגר"נ שליט"א, כי הלא רבינו כבר ידע קדם לכן בע"פ היטב את כל ההלכות הנוגעות לענין, ומצד שני – הרי הישיבה בוערת ויש חשש שההיכל ישרף והישיבה תיסגר חלילה. אך רבינו לא איבד את הישוב הדעת אפילו לרגע, ולמד עוד פעם את ההלכות כי הרי יש כאן חשש חילול יו"ט, ובודאי יותר טוב ללמוד שוב בקצרה את ההלכות, אף שהיו מונחות בראש היטב עוד קדם לכן.
הג"ר רפאל קונסטלר שליט"א ר"מ בישיבת שערי בינה: "בקשר למידותיו של רבינו אקצר במקום שיש להאריך, אך בעניין אחד רצוני לעמוד, והיא שיכולני להעיד בעדות נאמנה שבמשך השלושים וחמש שנה שזכיתי להכירו, ומתוכן הרבה שנים שהייתי בקביעות במחיצתו לא ראיתי אפילו פעם אחת שיבוא לידי כעס או אפילו זכר למידה זו, והיה נראה שמופקע ממנו מתכונותיו ומאפיו כל המושג של כעס.
"אך הנני לספר עובדא שהייתי נוכח לו שמגלה קצת איך התייחס למידה זו ודרך עבודתו עלי'ה. היינו אצלו לביקור עם חתן וכלה, וביקשנו שיזכה אותם ואותנו באיזה עצה להנהגת הבית, בבחי' צידה לדרך. אחרי רגע של מחשבה התחיל מדבר בגנותו של הכעס, ושזה אבן היסוד בבנין הבית שלא ישרור בו כלל. והמשיך לדבר בזה, ובחביבותו אמר שמי שאינו מבין כמה מגונה הוא הדבר יראה עצמו בראי (שפיגעל) בשעת כעס, ויראה בעצמו איך זה נראה. ואז אמר אחד הנוכחים שודאי דבריו נכונים, אך רבינו לא יכול להבין אנשים רגילים שיש להם טבע לכעוס.
"ואז ענה רבינו, האם אתם חושבים שאיני יודע כעס מהו, וסיפר שבטבעו הוא היה בהחלט שייך למידת הכעס. אך משום מעשה שהיה החליט להתרחק מזה לגמרי, והוא שכשהיה בן י"ב שנים היה מעשה שגרם לו להתפרצות של כעס, ואז ראה כמה מגונה הוא, וקיבל ע"ע שלעולם לא ימצא דבר זה אצלו. ועמדתי משתומם שמתוך החלטה של ינוקא בן י"ב שנים הגיע לעבודת שליטה מוחלטת נגד טבעו, ועד כדי כך ששנים ארוכות ניתן להעיד שלא היה דריסת רגל למידה זו במחיצתו. והבנו שלא בכדי בחר להדריך בנושא זה, שכנראה החשיב נושא זה כדבר יסודי בבנין הבית, ובהנהגת האדם בכלל ובמיוחד לבן תורה.
('המבשר תורני')