לאחר 'קידוש לבנה', נוהג היה הרה"ק רבי מנחם נחום משטפנשט זי"ע [שיומא דהילולא שלו חל לפני יומיים בי"ד בכסלו] לחלק לחסידיו יין ולשתות עמם 'לחיים'. פעם אחת התקבץ קהל גדול מן הרגיל לקידוש לבנה וצלוחית היין שהובאה על ידי המשמש מן המרתף, קטנה היתה בכדי להספיק לכל הקהל הקדוש.
רבינו נטל את הצלוחית לידיו והחל למזוג לכל חסיד וחסיד כוס יין מלאה. לנוכחים, אשר הבחינו בכוסות הגדושות שמוזג רבינו, היה ברור, כמו גם למשמש שניצב מן הצד, כי תיכף יצווה רבינו להביא מן המרתף צלוחיות נוספות כדי שיהיה מספיק יין לכולם. ואולם, לתדהמת כל הניצבים, המשיך רבינו למזוג ולמזוג, וצלוחית היין לא כלתה.
כל הנוכחים התבוננו בפלא הגלוי בדומייה מוחלטת, כשאיש אינו מהין להוציא הגה מפיו. לפתע, נשמע קול גס מפאתי החדר, היה זה קולו של אדם המוני ונבער מדעת אשר נקלע משום מה הלום למחיצת החסידים: "הביטו וראו איזה פלא!" – הרעים הלה בקול נרגש – "הצלוחית כה קטנה, הקהל כה גדול, ואילו הרבי מוזג כוסות גדושות ומלאות – והיין אינו נגמר!"…
באותו הרגע, כלה היין מן הצלוחית. הניח הרבי את הצלוחית הריקה מידו, ופתח לספר:
"זקני, המגיד הקדוש ממזריטש, סלד מאוד מקול רעמים. חכמינו זכרונם לברכה אומרים (ברכות נ"ט.): 'לא נבראו רעמים, אלא לפשוט עקמומית שבלב', אבל מי שלבו זך וישר, כפי שהיה זקני הקדוש, אינו זקוק לכך. ברוב יראתו הנעלה ודביקותו התמידית בבוראו, לא היה זקוק לשום אמצעים כדי להיזכר ממציאותו של בורא עולם!
"שנה אחת, היה חורף גשום מאוד והרעמים לא חדלו להרעיש בכל הארץ. רק במזריטש, לא נשמע אפילו רעם אחד ויחיד. ככל שהוסיפו הרעמים להימשך ימים רבים וארוכים בכל רחבי הארץ, כך הלכה ונמשכה תשומת לבם של תושבי מזריטש ושל הזרים שביקרו בה, לשקט יוצא הדופן השורר בה.
עובדת סלידתו של המגיד מרעמים, ידועה היתה היטב לחסידים והם החלו להבין כי יש קשר בין שתי העובדות. אולם, הם היו מספיק חכמים כדי להבין ולהחריש, והם אכן החרישו ולא אמרו דבר.
"יום אחד הגיע אדם זר לחצר המגיד. לאחר ששהה במקום מספר שעות, אשר במהלכן לא חדל הגשם לרדת, נענה הלה ואמר: 'מעניין! בכל הארץ נשמעים רעמים מחרישי אוזניים, ואילו כאן במזריטש לא נשמע אפילו רעם אחד!'… עוד באותו היום נשמע במזריטש קול רעם אדיר ושוב חזרו הרעמים להישמע בה".
סיים רבינו את סיפורו והפטיר: "וכי מי הכריח את הלה במזריטש לפטפט – ומה איכפת היה ליהודי כאן, שחש צורך להכריז בקול גדול את מה שעיניו רואות?!"…
('באר בשדה')