סיפר הגה"צ רבי אריה שכטר זצ"ל: לא פעם, לאחר הרצאות בסמינר, שופך אדם את לבו בפני. מתעורר בו רצון חזק לחזור בתשובה, הוא רואה את האמת ומכיר בה, אבל נופל עליו פחד מול ה"הר" שפתאום ניצב מולו. מה יהיה? יש כל כך הרבה מצוות, איך הוא יצליח לקיים הכל?
אני אומר לאדם כזה, שאי אפשר לכבוש את ההר בבת אחת. צריך לעזוב את החטא, אבל להתקדם צעד אחרי צעד בקיום מצוות. יש לי ראיות, שאם אדם מקבל על עצמו לעשות רצון ה', אבל הוא מבין שאם יעשה הכל בבת אחת, לא יעשה כלום – הוא רצוי ואהוב אצל הקב"ה, על אף שיש לו עוד הרבה מה לשפר.
אני זוכר סמינר אחד, שהיה באמריקה, ודברו שם על החשיבות של מצות ציצית. הביאו הרבה ציציות, ורבים ממשתתפי הסמינר התעוררו, שמו עליהם ציצית וברכו בפעם הראשונה בחיים שלהם. המשגיח הצדיק רבי דן סגל שליט"א ברך את כל אלו שלבשו ציצית.
הבעיה היתה, שהיו שם כמה אנשים לא מדי חכמים, שנסו ללחוץ יותר מדי. ראיתי על אחד ממשתתפי הסמינר, שהוא לחוץ מאוד, ומחפש דרך לברוח. ניגשתי אליו, ביקשתי שיבוא איתי לצד, ואמרתי לו: אני מצווה עליך, שעכשיו בשום פנים ואופן לא תשים ציצית! קח איתך ציצית הביתה, אם תרצה תשים בבית, אם לא – אל תשים. ובכל אופן, עכשיו אל תשים. אל תשים בלחץ, ולא בהצגה…
לאחר זמן אמר לי אותו אדם, שאם לא הייתי אומר אומר לו זאת, הוא היה בורח הכל. מאחר והוא לא נאלץ לפעול מתוך לחץ, הוא מתקדם יותר ויותר, בקצב שהתאים לו, עד שקיבל בשלמות עול תורה ומצות.
פגשתי פעם בתל אביב אדם שעובד בנגריה. קראו לו יענקלה. הוא אמר לי: "אתה יודע, אחרי השואה הסתובבתי בלי כיפה, ובטח שבלי זקן ופאות. פגשתי את האדמו"ר, והוא הכניס אותי לביתו באהבה גדולה. חצי שנה הוא האכיל אותי והשקה אותי, ולא אמר לי מילה אפילו ברמז שאשים כיפה.
"אחרי חצי שנה הוא אומר לי: 'יענקלה, אתה יודע, זקן ופאות זה דבר כל כך יפה, זה הדרת פנים. אם היהודים לא היו חוטפים את זה, כל הגויים היו הולכים עם זה'… מהר מאוד שמתי כיפה, ולא עבר זמן רב עד שגם גידלתי זקן ופאות".