"איש אשר רוח בו" כז יח
בין הרב מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, לבין רבי שלמה הופמן נרקמה מערכת יחסים עמוקה, נרחבת ומסועפת, אשר הניבה תובנות לימודים רבות, אותן הנחיל רבי שלמה לדור אחרון. בתבונתו הרבה השכיל רבי שלמה ללקוט ולקלוט את הלקח הטמון בין כפלי המעשים, ולמוסרו בפני תלמידיו שומעי מוסריו.
את העובדה הבאה סח הפוניביז'ר רב, לרבי שלמה הופמן באחת מהשיחות האישיות הרבות שנטוו ביניהם.
כפי הידוע, הרב מפוניבז' ניחן בגאונות ובחריפות שניכרו בו החל מימי צעירותו. לאחר נישואיו, כאשר שמו יצא לתהילה, זכה רבי יוסף שלמה כהנמן להצטרף ל'כולל קדשים' שנוסד על ידי הכהן הגדול ה'חפץ חיים', שם שקד על לימודו בחברותא עם הגאון הקדוש רבי אלחנן ווסרמן הי"ד.
רבי אלחנן, שכח התמדתו נודע לתפארה, היה מסוגל להתרכז בלימוד במשך שש שעות רצופות ללא הפוגה. לעומתו, החברותא רבי יוסף שלמה טרם הסכין לכך באותם הימים. כך אירע שלעיתים, לאחר לימוד משותף ורציף של כארבע שעות, חש רבי יוסף שלמה כי כוחות הריכוז שבו אוזלים. בזמנים כגון אלו היה רבי יוסף שלמה תר בגאונותו אחר קושיא עצומה, "א'בומבע קשיא", אותה היה מציע לפני חברו רבי אלחנן.
בעוד החברותא הדגול היה שוקע במחשבות ותר אחר תירוץ ראוי לקושיה הגאונית שנפרשה בפניו, היה רבי יוסף שלמה מזדרז ויוצא החוצה למשך מספר רגעים כדי לפוש קמעא, לאוורר את ראשו ולהשיב לעצמו את כח הריכוז.
ככלל, היה רבי שלמה טוען בפני תלמידיו כי על ידי קיבוץ הגלויות אשר נאספו בארצנו הקדושה, זימנה ההשגחה לידינו את האפשרות להיווכח במיני שיטות והדרכות אשר היו נהוגות בכל מחוז וארץ, לפי אורחות המקום וטבעי הזמן. בדורנו העני, זיכנו ה' יתברך למידת 'ערום יעשה בדעת', כך שנקל על כל אדם לברור לעצמו את המידה והדרך המתאימה והראויה לאופיו, הן בלימוד והן בהנהגה.
שקיעות בלימוד תורה
עם בואו של הרב מפוניבז' ארצה, הוא החל לעמול בחריצות מופלאה ובמרץ עלומים בלתי נדלה על מנת לשקם את ההריסות ולייסד מוסדות תורה ויראה עבור כלל ישראל. במהלך פעולותיו הכבירות להקים את החורבות מעפר ולהחיות את הנפשות הדוויות של עם ישראל, נבצר ממנו להקדיש את כל ימיו ושעותיו ללימוד התורה הקדושה, רבי יוסף שלמה אשר ליבו נמלא בחשש 'תורה מה תהא אליה?' נכנס ליטול עצה מהחזון איש, מה יעשה כדי שלא יתבטל מלימודו.
החזון איש הציע לו לקבוע סדר יום רצוף בלימוד, וכך בחר לו הרב מפוניבז' שמונה שעות מידי יום, בהן היה יושב במקום נסתר והוגה בתורה ברציפות ובשקידה מאין כמותה.
רבי שלמה הופמן העיד כי פעם אחת נאלץ לסור אל חדרו הנסתר של הרב מפוניבז', לצורך עניין בהול שאינו סובל דיחוי. היה זה אירוע מאלף ממנו אפשר לקבל מושגים בשקיעות התורה.
וכה סיפר רבי שלמה באוזני שומעי לקחו:
הגעתי אל חדרו של הפוניביז'ר רב וניצבתי בסמוך למפתן. מאחורי הדלת המוגפת בקע קולו של הרב המתנגן בתלמודו. נקשתי על הדלת חרש, אך כל תשובה לא באה, קול הלימוד המתרונן הדהד ללא הפוגות.
נקשתי שוב ושוב על הדלת בעוצמה הולכת וגוברת, אך מאמצי היה לשווא. כל תגובה לא הבליחה מבעד לדלת הסגורה.
היות ומדובר היה בעניין חשוב ובהול, התחלתי להלום בעוצמה על דלת העץ עד שהד חבטותיי חזר מהבתים הסמוכים, אך ללא הועיל, קול הלימוד המשיך להצטלצל ברמה.
בלית ברירה בדקתי אם הדלת נעולה. משכתי בידית, ולהפתעתי הרבה החליקה הדלת על צירה. לעיני נראתה דמותו ההדורה של הרב מפוניבז' השקוע בתלמודו, ראשו נשען על זרועותיו, בינות לשתי ערמות ספרים גבוהות קומה.
כחכחתי בגרוני בניסיון למשוך את תשומת ליבו של הפוניביז'ר רב, אשר ניצב על מקומו שקוע בשרעפי לימוד, מבלי שיחוש בדבר מכל המתרחש סביבו.
התחלתי להניע את הרהיטים. לחבוט בכריכות הספרים, אך רבי יוסף שלמה לא זע ולא נע משקיעותו. במשך קרוב למחצית השעה עמדתי נבוך אל מול המחזה המופלא של הרב מפוניבז' הזונח את ענייני השעה הבוערים ואת מוסדותיו השוקקים וטובל בלא הרף בימה של תורה.
והנה הגיע הרגע לו ציפיתי דקות ארוכות… היה זה כאשר רבי יוסף שלמה ניתק את מבטו מערימת ספריו, בכוונה ליטול ספר נוסף מהארון שעמד בסמוך.
מבטו המהורהר של הרב מפוניבז' נדד על שנתקל בדמותי. הוא סקר אותי בהפתעה וקרא בקול רוויי פליאה: "האם הגעת רק עכשיו?"…
גדול יהיה הבית הזה
אחד מטובי הלקחים המאלפים אותם הפיק רבי שלמה מהפוניביז'ר רב, היה כרוך בחבלי הלידה שנלוו לתקומת ישיבת פוניבז' הנודעת בשערים.
הימים עוטים עננה כבדה וסמיכה. זה עתה כלו שנות הזעם. לא מעבר באה אל קיצה מלחמת העולם הנוראה אשר כילתה כל חלקה טובה בנפשות עם ישראל מקטן ועד גדול. וכאילו לא די בכך, נאנקים יהודי ארץ הקודש בצר ומצוק, תחת ידי הברזל של שלטון המנדט הבריטי, התומך באספסוף ישמעאלי צמא דם. מנגד עומד מיעוט יהודי קולני הפוצח בתרועות מלחמה. בתוך הערבוביה ניצבים שלומי אמוני ישראל, מביטים כנדהמים במתרחש. הספק והמבוכה מכרסמים בלבבות באין אור בקצה המנהרה.
בעוד הכל הלומי רעם ואובדי עצות, ניצב בתווך יהודי נשוא פנים הבוטח בחזונו הנישא והמלבב: "אקים כאן בארצנו הקדושה", הוא מבטיח בפני כל, "ישיבה לאלף בחורים, בני תורה מובחרים!".
הכל נדים לו בראשיהם, מזכירים זה לזה כי מפעל חיים גדול ונשגב היה לאיש בגולה החריבה. קהילה מפוארת ובה חיים יהודים תוססים, בתי כנסיות פעילים לצד ישיבה מעטירה, מוסדות שוקקים ושאר צרכי הרבים. הלב נצבט בכאב לזכר גורלה המר של הקהילה רוחשת החיים אשר התפוגגה בערפילי המלחמה, ובניה נספו בתוך שאר קדושי ישראל בימי השמד בידי המרצחים הגרמנים ימ"ש.
השומעים מקשיבים בפליאה לחזונו המופלא של הרב מפוניבז'. חומלים בסתר ליבם על הזקן האומלל שראה את מעשי ידיו טובעים בים הלהבות ובעשן המלחמה. אולם רבי יוסף שלמה, איתן ומפוכח, מניף את דגלו ברמה. "אומרים עלי שאני יוסף בעל החלומות", מצהיר הוא ללא חת, "אבל טעות בידכם ידידיי, אינני חולם, אין לי זמן לזה, אני פשוט לא ישן!".
בעיר בני ברק, עירו של רבי יצחק גרשטנקורן שהקומה על אדמת עפר צחיחה ושוממה, מתנוססת גבעה זנוחה. "כאן, על הגבעה הזאת תקים את ישיבתך", מכריז רבי יצחק באוזני הפוניביז'ר רב, ידידו משכבר הימים. "כיאות לעיר של תורה, יעמוד בגובהה ובטבורה מבנה שכולו אומר תורה!".
וכה סיפרה הגברת וינטרויב, בתו בכורתו של רבי יצחק גרשטקורן: לאחר מלחמת העולם השנייה גונבה לאוזני אבא השמועה כי רבי יוסף שלמה כהנמן ובנו אברהמ'לה, נחלצו בעור שיניהם מהשואה ומתגוררים באכסניה בעיר יפו. אבא נחפז לבוא אל הכתובת שנמסרה לו ופגש את רבי יוסף שלמה היגע מתלאות הדרך ומעוצם האסון הנורא שהתרגש על הכלל ועל הפרט.
אבא דיבר על ליבו של הרב מפוניבז' ושידלו: "בוא אלינו לבני ברק, אסייע בידך לבנות מחדש את כל מה שנחרב"…
אולם הרב כהנמן השיב: "הלוא בינתיים אפילו מקום לגור אין לי"…
"בוא לביתי", השיב אבא לאלתר, ושיכן את הרב מפוניבז' בקומה השנייה שבביתנו, עד אשר נמצא עבורו בית קבע בעיר. למותר לציין כי אבא סייע לרבי יוסף שלמה בכל מאודו להקים את מוסדותיו המפוארים בעיר בני ברק.
בשנת תש"ג כבר ניצבה על הגבעה קומת המקלט, הנדבך הראשון לבניין הישיבה שהתעתדה לקום בקרוב. באותה עת הגיע רבי שלמה הופמן, ידידו הקרוב ואיש סודו של רבי יוסף שלמה כהנמן, כשבאמתחתו עניינים נכבדים בהם היה עליו לדון עם הרב מפוניבז'.
רבי שלמה נכנס אל המבנה הנמוך ותיכף נתקלו עיניו בסבר פניו המאירות של הרב מפוניבז', הישוב אל מול שולחן עמוס גיליונות נייר, גדושים בשרטוטים ובתוכניות הבניה של קריית הישיבה, האמורה להיבנות במהרה.
"ברוך הבא", קדמו הרב ממרחק, ולכשהתקרב פנה אליו בדברים: "הבט נא", קרא המארח מביט ברישומים בעונג ובסיפוק, "זו תכנית ההיכל, אורכו יהיה כך וכך ורוחבו יהיה כך וכך… וזוהי המרפסת", המשיך נלהב, "רוחבה כך וכך ואורכה עתיד להיות כך וכך", המשיך לפרט.
רבי שלמה התבונן ברב ובניירותיו, מסרב להאמין כי יש בכל זה ממש. הן היכל התורה הגדול ביותר בארץ בקודש קטן 'פי ארבע' ממידות ההיכל רחב הידיים הפרוש בגיליון שלפניו.
'פי ארבע' היה ביטוי בו נקט בו לימים רבי שלמה הופמן זצ"ל, בגוללו את הדברים לפני תלמידיו, ולא בכדי!
בעת בואו של הרב מפוניבז' לביקור בהיכל ישיבת 'עץ חיים' בעיר הקודש ירושלים, שהיה בית המדרש הגדול ביותר בארץ באותה התקופה, קיבלוהו ראשי הישיבה ותלמידיה בכבוד ובהערצה.
רבי משה בלוי זצ"ל, מנהיג אגודת ישראל בארץ הקודש, אשר נכח במקום, סיפר כי ברגע אחד נקרעו עיני באי בית המדרש בתדהמה. היה זה כאשר גאון ישראל, הרב מפוניבז', פתח בצעדה, עקב בצד אגודל, ממקומו שבקצה המזרח עד לכותלו המערבי של היכל הישיבה. בהגיעו לפאתי בית המדרש הכריז הרב מפוניבז' בגאון ובבטחה: "היכל הישיבה שלי יהיה גדול פי ארבע!".
הפגישה עם הרב מפוניבז' בגבעת הישיבה בבני ברק הגיעה אל קיצה, ורבי שלמה הופמן יצא לענייניו. אך תימהונו טרם נמוג למראה התוכניות המפתיעות וחסרות הסיכוי, לכאורה, של רבי יוסף שלמה כהנמן.
הנה לא ארכו הימים ובמעלה גבעת הישיבה התנוסס על תילו המבנה המרשים ורחב המידות של ישיבת פוניבז'. היה זה בחודש אלול תש"ה. מספר שנים לאחר מכן, לקראת ראש השנה תשי"ב, החליט רבי שלמה הופמן להתפלל את תפילות הימים הנוראים בהיכל הישיבה החדש והמפואר.
בסוף התפילה השתרך רבי שלמה בתור הארוך, ופסע אט אט עם הקהל הרב לקראת ראש הישיבה ומייסדה, הפוניביז'ר רב, כדי לברך ולהתברך בברכת 'שנה טובה'. והנה כאשר קרב רבי שלמה לכותל המזרח, תפסו הרב מפוניבז' בידו נמרצות תוך שהוא דוחק בו להתלוות אליו.
רבי יוסף שלמה כהנמן לא שת ליבו למבטים המתפלאים של קהל הממתינים, ומשך את אורחו לעבר המרפסת העורפית הרחבה הפרושה לאורך בית המדרש.
כאשר השניים ניצבו על גבי הגזוזטרה הנודעת, שלח הרב מפוניבז' מבט רב משמעות לעבר רבי שלמה הופמן וקרא בנעימת ניצחון: "לאמיר ציילען די באלאטע'ס"… הבה ונספור את המרצפות… דעתו של ראש הישיבה לא נחה עד אשר השניים סיימו את צעדיהם ופסעו עד לאריח האחרון של המרפסת…
"נו, הלא אמרתי לך?!"… חתם ראש הישיבה את דבריו במבט רב משמעות…
(מתוך הספר 'בנין נפש האדם')
2/176