הכהנים וכל הציבור צריכים להיזהר מהיסח הדעת בשעת ברכת כהנים; ואף לא יביטו הכהנים בידיהם, ולא יביטו הקהל בפני הכהנים ולא בידיהם, וכל שכן שלא יביטו בדבר אחר. ונוהגים להימנע אף מראייה קלה של הכהנים מתחילת אמירת הפסוקים ועד סופהּ, כזכר לזמן המקדש שהיה אסור להביט בהם בשעה זו, כיון שהשכינה שרתה על ידיהם. וכן נוהגים בכל מקום שהכהנים מכסים פניהם וידיהם בטלית; ויש שנהגו שאף הציבור מכסים פניהם בטליתם, וטוב לנהוג כן. [סעיף כג וס"ק פט-צ; ביאורים ומוספים דרשו, 96]

כאמור, המנהג בכל מקום שהכהנים מכסים את פניהם וידיהם בטלית בשעת ברכת כהנים; ואין לשנות מהמנהג, כיון שהשינוי גורם לציבור להיסח הדעת. וכהן שאין לו טלית, ושואל טלית מאחֵר כדי להתכסות בה בשעת הברכה - נחלקו הפוסקים אם יברך עליה 'להתעטף בציצית', ועל כן ראוי שהשואל יכוון במפורש שאינו רוצה 'לקנות' את הטלית, ואזי לכל הדעות אינו מתחייב בברכה. וכשנוטל טלית של בית הכנסת - יכוון בלבישתו לשם מצות ציצית ויברך עליה. [ביאורים ומוספים דרשו, 94-95; וראה שם עוד]

ש"ץ כהן המברך ברכת כהנים (ראה תקציר לאתמול) - לדעת השולחן ערוך יעלה לדוכן ככל הכהנים; ויש אומרים שיברך במקום תפילתו, וכך המנהג. אולם, אם באופן זה אין הציבור כולו יכול לעמוד לפניו - כגון למנהג בני ספרד שהש"ץ עומד באמצע בית הכנסת - יעלה לדוכן. ובעת אמירת ברכת 'רצה' יניע את רגליו מעט לכיוון הדוכן, אף אם מברך במקומו. ויש שנהגו שאם מברך במקומו אינו מניע רגליו לכיוון הדוכן, אלא קופץ במקומו; ויש שפקפק במנהג זה. [סעיף כ וס"ק עח; ביאורים ומוספים דרשו, 85 ו־87]