"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם" (במדבר י"ג, ל')
וברש"י: "והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן".
"כבר יצאת ידי חובת ההשתדלות…"
מדרגתו של ה"חזון איש' במידת הביטחון מדרגה מופלאה היתה. אחד ממקורביו סיפר על מעשה שאירע עמו בענין זה:
"התגוררתי בדירה שכורה במשך פרק זמן ממושך, אך תוקפו של החוזה פג, ובעל הדירה דרש ממני לפנותה. לא היו בידי שום אמצעים כדי לשכור דירה אחרת. ה'חזון איש' שידע על מצבי, קרא לי והורה לי ללכת למתווך דירות. הלכתי לאיזשהו מתווך, אך לא היתה לו דירה מתאימה עבורי. חזרתי ל'חזון איש' ושאלתיו האם עלי לגשת למתווך נוסף.
"תשובתו היתה: 'כבר יצאת ידי חובת השתדלות, חזור ללימודך…'. באחד הימים שוב קרא לי ואמר: 'לך ותלווה אלף לירות עבור דירה'. סכום זה נחשב הון תועפות באותם ימים. אמרתי, אפוא, ל'חזון איש': "אין לי כאן שום מכר או קרוב, שיוכל להלוות לי סכום גדול כזה. אמנם אחד ממכרי מנהל גמ"ח של בית כנסת מסוים, אבל הגמ"ח הזה מלווה רק סכומים קטנים בהרבה'.
"אמר לי ה'חזון איש': 'נסה ללכת אליו, ובעזרת ה' תצליח'. נגשתי אל מנהל הגמ"ח, וכדי שלא יתהה האם יצאתי מדעתי, בבקשי הון עתק שכזה, ספרתי לו שה'חזון איש' הוא שהורה לי לגשת אליו. הוא צחק: 'כל ההון של הגמ"ח הוא פחות מאלף לירות… ואת כל ה'הון' שיש בקופת הגמ"ח כבר הלווינו לאחרים, ואין בידינו להלוות לך שום סכום שהוא'…
"כאשר פניתי ללכת, הוא אמר: 'מאחר שה'חזון איש' הורה לך לפנות אלי, תנסה לבוא שוב בעוד שבוע או שבועיים, ונראה מה יהיה'. ימים ספורים לאחר מכן פגשתי את מנהל הגמ"ח. הוא פנה אלי, ולהפתעתי הגדולה אמר: 'הכנס אלי, ותקבל הלוואה של אלף לירות'…
"הוא סיפר, שזמן מה לאחר שהייתי אצלו, נכנס אליו אדם אחד ממכריו, שעמד לנסוע לחו"ל, והפקיד בגמ"ח סך של אלף לירות למשך כמה שנים. 'הבנתי מיד שהכסף מיועד עבורך', אמר מנהל הגמ"ח, 'ומברכתו של אותו צדיק הוא'. הוא הלווה לי את הסכום הגדול בתשלומי פירעון קטנים ונוחים.
"באותה עת קיבלתי מכתב מבעל הדירה, ובו נקב בתאריך סופי, שבו חייב אני לפנות את הדירה. היה בידיו אישור מהשלטונות, שאם לא אצא מהדירה באותו יום, יהיה רשאי להוציאני בכח. המכתב הגיע אלי כשבועיים לפני היום המיועד לפינוי, ולא ראיתי שום סיכויים למצוא דירה אחרת. הלכתי עם המכתב ל'חזון איש', ותינתי לפניו את חומרת מצבי. 'למתי קבעו לך את תאריך הפינוי?', שאלני. 'עוד כשבועיים תאריך הפינוי, ועלול אני להיזרק לרחוב, כפשוטו ממש, עם משפחתי'. הביט בי מרן בפליאה, ושאל: 'האם אתה דואג היום על מה שיהיה בעוד שבועיים?'…
"חלפו מספר ימים, ושוב הגעתי אל ה'חזון איש'. שאלתיו האם כדאי לכתוב מכתב לבעל הדירה, ולנסות לבקש ממנו שידחה את פינוי הדירה. 'אין צורך', ענה לי, 'אבל אם אתה חש צורך לכתוב, יכול אתה לכתוב לו'.
"למפרע התברר, שלא היה צורך במכתב שלי. בעל הדירה שלח אלי מכתב, ובו הודיע שפינוי הדירה נדחה לתקופה ממושכת"…
רגעים שעבורם יורדים לעולם
בליל של רגשות מתערבל באופן טבעי, בליבו של אדם שאיבד סכום כסף גדול. רגשות אשמה והאשמה, אומללות וצער, פחד ודאגה מפני החובות, ולפעמים גם דכאון ואין אונים.
מה עושה בוטח בה' כשקורה לו כך?
סח רבי אלימלך בידרמן: מעשה היה במלמד דרדקי ירא שמים, שעשה מלאכתו באמונה, ומעולם לא הפסיק באמצע מסירת שיעור, כי אם במקרים דחופים ביותר, שהיו בודדים ממש.
פעם אחת בערב פסח, התנצל לפני התלמידים באמצע השיעור, ויצא לחדר המלמדים. אחד המנהלים שהבחין בו יוצא, שמע אותו מתקשר לביתו ושואל בקול דאוג, אם החליפות הישנות שהיו בארון הבגדים כבר נזרקו לפח. נראה שהתשובה היתה חיובית, שמעו שהוא המשיך וביקש: "תרדו בדחיפות לבדוק, אם כבר פינו את חדר האשפה". הוא המתין דקה או שתים במתח, מעבר לקו אמרו משהו, והמלמד חזר בקול: "אז עובדי העירייה כבר פינו הכל"… ולאחר שתיקה קצרה, הוסיף כמה מילות סיום, ניתק את השיחה וחזר לכיתתו להמשך מסירת השיעור.
תמה המנהל על ההתנהגות הבלתי שגרתית, ובהזדמנות הראשונה ניגש לברר, מדוע יצא באמצע שיעור לבירור כזה, הנראה חסר פשר.
נענה המלמד ואמר: "אספר לכם דברים כהוויתם. בעוד חודשים ספורים יכנס לחופה בשעה טובה ומוצלחת אחד מילדי. הוצאות החתונה רבות מאד, ולכן לוויתי מאחד הגמ"חים סכום כסף גדול. חיפשתי מקום מתאים להטמין בו את הכסף בינתיים, ובחרתי באחד מכיסי חליפתי הישנה.
היום, כשיצאתי מן הבית, שמעתי את רעייתי מדברת על כך שבכוונתה להשליך את כל החליפות הישנות לאשפה, מפני שהן מרופטות מדי לשימוש. בשעת מעשה לא ייחסתי לדברים חשיבות, משום ששכחתי לגמרי מסכום הכסף הטמון בכיס החליפה, אבל באמצע השיעור הבזיק בי זיכרון הכסף, והמשפט ששמעתי בחצי אוזן – צף ועלה גם הוא. מיד יצאתי לברר אם כבר זרקו את החליפה, ואם יש עדין סיכוי קלוש למציאת הכסף. כשנודע לי שכל הסכום אבד, אמרתי 'וי לחסרון כיס' וחזרתי לשיעור".
השתומם המנהל: "שמעת שאיבדת את כל הכסף, ומיד חזרת לכיתתך, והמשכת במסירת שיעור כאילו לא ארע דבר? איך יכולת לתפקד כך?".
השיב לו המלמד בפשטות: "בבחרותי, למדתי אצל המשגיח רבי גד'ל אייזנר זצ"ל בישיבת 'חידושי הרי"ם'. תמיד הוא היה נוהג לומר לנו: 'אם לא עבור זמנים כאלו – לשם מה יורד האדם לעולם הזה…'. הוא כל כך החדיר והשריש בנו את הדבר הזה, עד שעתה בעמדי בפני הניסיון, הן זה עיקר המטרה שלשמה אני חי עלי אדמות!…"
כך מאבד בעל ביטחון את כספו!… כך הוא עומד בפני ניסיונות החיים שמזמן לו הקב"ה! מי שישכיל לקחת עמו את המילים הללו, ולהטמין אותן כחלק בלתי נפרד מחייו, יוכל באמצעותן להפוך כל ניסיון קשה לרגע מכונן, שעבורו ירד לעולם הזה.
הגביר האמיתי
כסף בא וכסף הולך – ושלווה אין. רק הבוטח בה' שהוא ק-ל חי וקים לעד, חי חיי שלווה ומנוחת הנפש.
נדוניה גדולה קיבל רבי יצחק זאב מבריסק זצ"ל קודם נישואיו. חותנו רבי חיים אוירבך, היה עשיר גדול, והוא העניק לו בלוק דירות שלם בוורשא, כדי שיוכל להתכלכל ברווח מדמי השכירות, ולא תהיינה לו שום דאגות פרנסה. כחלוף כמה חודשים, חש מרן הגרי"ז שהטיפול בדירות הללו מפריע את שלוותו, משום שהשוכרים מטרידים אותו בדרישות שונות, והוא אינו מסוגל לשקוד על התורה ועל העבודה במנוחה כמקודם. לפיכך החליט למכור את כל הדירות, ופנה אל אחד המתווכים בעיר, בבקשה שימצא לו לקוחות.
בין כך ובין כך פרצה מלחמת העולם הראשונה, והגרי"ז הוכרח לברוח ולהציל את נפשו. כששב לאחר המלחמה לוורשא, התברר לו כי המתווך הספיק להעביר את כל רכושו על שמו, ולאחר מכן נפטר לבית עולמו. הוא ניסה לטעון ליורשים כי הוא בעל הדירות, ולהביא לכך הוכחות, אולם היורשים לא התרשמו מדבריו, ולא היתה לו שום דרך להוציא מהם את כספו. בין רגע התהפך עליו הגלגל, והוא נעשה עני ואביון, חסר כל.
מיד חזר לביתו, פתח את שער הביטחון בספר 'חובות הלבבות', והחל ללמוד אותו בעיון גדול. הוא חזר על הדברים כמה וכמה פעמים, עד שהדברים הקדושים נחקקו עמוק בליבו, והצליח להצדיק על עצמו את הדין באמונה שלמה.
באותם ימים התבטא בצחות לשונו: "משכבר הימים חשבתי, שעשיר הוא מי שיש לו רחוב שלם בוורשא, אבל כעת נוכחתי לראות, שהגביר האמיתי הוא האיש שיש לו את 'שער הביטחון' בחובות הלבבות!…"
(מתוך הספר 'הנני בידך' | סיפורים על מעלת הביטחון בה')
1/834