הרב יעקב הייזלר
עמלה של תורה
מעולם לא ראו את רבינו זצ"ל יושב ודומם ולו לרגע. תמיד היה פיו ממלמל בדברי תורה. גם כשנרדם על כסאו כשגופו נופל על משענת הכסא וראשו שמוט לצדדיו, פיו מלמל פרקי משניות, ממש כאילו זרמו בעורקיו דברי תורה. פעם אמר כי העינוי הקשה מכל העינויים בתשעה באב הוא האיסור ללמוד תורה. גם בעת שישב 'שבעה' על זקנתי הרבנית ע"ה, היה בעינוי עצום על איסורו אז ללמוד תורה.
עד זקנותו ממש, למרות שכוחותיו לא עמדו לו, היה רכון על תלמודו עד לשעות הקטנות של הלילה ביגיעה נוראה, ולא עזב את תלמודו עד שנרדם מרוב עייפות, אז נח קימעא ומיד בתוך שעה או שעתיים כבר היה ניעור וחוזר לתלמודו מלא חיות והתלהבות כבחור צעיר.
עסק אחד שאל פעם את מרן אאמו"ר שליט"א, מהו הזמן המתאים ביותר להתייעץ עם אביו הגדול בעניני השעה, ללא הפרעות של מבקרים? יעץ לו אאמו"ר שליט"א להיכנס בשעות שתים שלוש לפנות בוקר, שאז צולל הוא בים התלמוד בלא מפריעים, וכנראה יוכל אז לשוחח עמו. כשנכנס אליו בשעה זו, מצאו שקוע כל כולו בסוגיה במס' חולין. הוא חיכה למעלה משעתיים כדי שירגיש בו, אך לשוא. משכך, קירב את ראשו סמוך לראשו של רבינו, בתקוה שירגיש בו, אך רבינו הדף בידו את ראשו, כמגרש זבוב הטורדו מלימודו, בלי להרגיש כלל שהוא נוגע בראש של אדם!
תקופה מסוימת בצעירותו קיבל על עצמו, כי על כל סיגריה שירצה לעשן – ילמד ארבעה דפי גמ' קודם. לשם כך שינן את כל מסכת נדרים בע"פ, כדי שלא יצטרך לבטל קבלתו אף אם יהיה באיזו שמחה או במקום שאין ספרים, שאם ירצה לעשן יוכל תיכף ללמוד ארבעה דפי גמ'. בענוותנותו התבטא פעם ואמר: "עוד יחשבו שאני מתמיד – ולא היא, אני פשוט מתאוה לסיגריה"…
קדושה ויראת חטא
גדולי עולם זי"ע מהדורות הקודמים כבר הפליאו את קדושתו ופרישותו הנוראה, ואת יראת החטא שלו. מעולם לא התרחץ בסבון וכדו', גם עם סבון עם הכשר, הן מחמת פרישותו והן מחשש שמא מעורב בו חומר שאינו כשר. היתה זו אחת מהנהגותיו הקדושות, שדבר ששייך בו חשש איסור שוב לא השתמש בו אף עם הכשר טוב. כשהיה לו כתם על אצבעותיו וחשש מחציצה בנט"י, הסירו עם אבן שמורידה כתמים, משום שחשש לשיטת הגר"א דסיכה כשתיה. ועם כל זאת גופו היה נקי צח טהור.
שרוול חולצתו היה תמיד סגור, גם בימי חום ושרב כבד כאשר הזיע לרוב. לא הסכים שיתקינו בביתו מאוורר, ואף כשהביאו לו מאוורר הוציאו מחדרו. כך גם לא הרשה להתקין בביתו מזגן למרות החום הנורא השורר בתקופת הקיץ בב"ב, ולמרות קשיי, הנשימה שסבל מהם רבות. נימוק נוסף היה לו בזה, שכיון שבשבת אינו יכול ליהנות מהמזגן, שהרי אינו משתמש בחשמל בשבת, אין זה ראוי ליהנות ממנו רק בחול!
אחד מגדולי הת"ח בב"ב הראה לו פעם כי באחד מחידושיו ב"קהלות יעקב" כיון יפה לדברי הג"ר יעקב מהרמילוב זצ"ל בשו"ת 'כוכב מיעקב'. מיד צהלו פניו מן הגילוי, והעיר בהתנצלות: "יאמין לי מר שלא ראיתי את הדברים ב'כוכב מיעקב', אמנם הספר ישנו בביתי, זה לי ארבעים שנה מאז רכשתי אותו בדוכן ספרים בת"א, אך עד עצם היום הזה לא עיינתי בו, לפי שהמוכר ספרים מכרו לי בזול מאוד, וחששתי שאולי אם היה יודע יקרת הספר לא היה נותנו לי במחיר כזה, וא"כ איננו שלי…"
כאשר הדפיס את ספרו קהלות יעקב האחרון עמ"ס שבת, והביאו לביתו כאלפיים ספרים, פתאום אמר לבני הבית להביא רכב ולהוציא הספרים ולגנזם, ולא גילה את הסיבה. חשבנו שאולי מצא טעות, כי כידוע הקפיד מאד שלא למכור ספר שהיתה בו טעות. אך לאחר זמן נודעה הסיבה: נדיב אחד נתן לו סכום כסף להדפיס הספר, אך שכחו להדפיס את שמו של הנדיב בשער הספר. בתחילה הדפיס במקום זאת פתק עם שם הנדיב כדי להדביקו על שער הספר, אולם אח"כ חשש שמא יפגע הלה מכך. גם לשאול אותו לא רצה, שמא יגרום לו חלישות הדעת, וגם שמא ההסכמה תהיה רק מהשפה ולחוץ, לכן גנז את כל העותקים והדפיס את הספר מחדש על חשבונו הפרטי. עד כדי כך היתה זהירותו!
רוח הקודש
סיפור אחד מני רבים: יהודי אמיד מארה"ב נהג לשלוח לו בקביעות לקראת פורים סכום גדול מאוד לצדקה שיחלק לעניי ארה"ק. שנה אחת כאשר הבאתי לו את הכסף מהדואר, אמר לי להפתעתי: "כסף שאינו כשר איני לוקח". התפלאתי – והרי הכסף הוא מאותו נגיד מארה"ב ששולח בקביעות זה מספר שנים? אולם הוא ענה בשנית: "כסף שאינו כשר אינני לוקח".
התקשרתי לאותו נגיד וסיפרתי לו על כך. הוא ביקש ממני שאמתין כשעתיים, ואז התקשר ואמר לי: "בבקשה, תגיש עתה שוב את הכסף לרבינו ונראה איך יפול דבר". ניגשתי שוב לרבינו והבאתי לו את המעטפה, והפעם הסכים לקחתה… ואף ביקש שאמסור לנדיב יישר כוח.
התקשרתי לנגיד וסיפרתי לו בשמחה על כך, ואז הוא גילה לי מה שהיה: אמו ע"ה נפטרה לפני מספר חודשים, והתעורר ויכוח בינו לבין אחיו בענין סכום מסוים שהותירה. לכן, מיד כששמע שרבינו אינו מעוניין לקחת את הכסף כי אינו כשר, התקשר לאחיו ושוחח עמו עד שהתפשרו ביניהם ומחלו אחד לשני. רבינו ברוח קדשו הרגיש בדבר, ועד שאחיו לא מחל לו, לא הסכים לקחת את הכסף…
ענווה נדירה
ענוותנותו היתה נדירה בממדים שלא שמענו. לא אחת היה אומר בכאב לבו: "אוי לו למי שהעולם טועין בו"… פעם התבטא: "מה שההמונים באים אלי זה משום שאינני נוטל כסף פדיון. אם הייתי עושה כן, היו ממעטים לבוא אלי". לפעמים שמעו אותו אומר: "הדור צריך מנהיג, מחפשים את מי לשאול, ומצאו יהודי זקן שחיבר ספרים וחושבים שמצאו את האדם הנכון"… בהזדמנות אחרת אמר: "הציבור חושב שהואיל ואני גיסו של החזו"א, אז גם אני יודע"…
כשנתיים לפני הסתלקותו, חלה מאוד. שכב עם חום גבוה ביותר כשכולו מיוסר ביסורים קשים. כשירד חומו שאלתיו אם רוצה שאלך להתפלל לרפואתו בקברו של החזו"א, והשיבני בזה"ל: "ה' ירחם עלי, אני יודע למה באו עלי הייסורים האלו. יש רב אחד באמריקה, ת"ח גדול ומחבר ספרים, שלאחרונה הו"ל ספר ובו כתב עלי תארים מופלגים, ומזכיר את שמי הרבה. עד עכשיו לא ידעו ממני כ"כ, אבל הוא הלך ועשה לי פרסום גדול כאילו אני רשכבה"ג, ובגלל הפרסום הזה נענשתי. כי חז"ל אמרו בסנהדרין – 'אמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל וקיים', ומפרש רש"י ז"ל: 'תהיה אפל ונחבא ותחיה'. אני ביקשתי ממנו הרבה שלא יפרסמני, אך הוא חושב שעושה עמדי חסד שכותב עלי כך, ועכשיו אני סובל ונענש בגלל זה".
"היה אברך אחד שהרופאים חששו למחלה קשה אצל רעייתו. הוא נכנס לרבינו להשיח צרתו, ורבינו אמר לו כי אינו מבין ברפואה. שוב עיין רבינו בפתק, וכקורא מתוכו התבטא: "נראה לי שזה נסיון הרופאים. תוציאו אותה מבית החולים ותתנו לה תרופה" – ורשם את שם התרופה על פתק. כעבור שבועות אחדים בא האברך וסיפר שב"ה התרופה הועילה והיא נרפאה. רבינו חרד שיחשבו זאת למופת, ואמר לו: "היודע אתה מה היא 'דעת תורה'? הרי אין לי כל שייכות לזה. אינני אלא זקן עובר בטל"… וחזר על כך שוב ושוב בבכי. כשהלה פנה ללכת, קרא אחריו בקול ואמר: "שומע אתה אברך? לעולם אין לסמוך על דברי".
גם במכתביו ממש התחנן שלא יכתבו עליו תארים גדולים. במכתב אחד כתב אני עני נהנה יותר כשאין בהמכתבים תוארים מופלגים". ובמכתב נוסף הוא מבקש: "נא שלא לכתוב עלי תואר רשכבה"ג, אשר זה מנקר את העינים, ואיזו כבוד הוא לכתוב תואר שמזויף מתוכו לגמרי, די שיכתוב 'הרב הגאון' או כמנהג הזמן לכתוב 'הגאון' בלבד, וזה די לכל היותר"…
בעניין זה, לפנינו מספר קטעים ממכתב נדיר שכתב אל הגר"ח קרייזוירט זצ"ל לאחר שהזמינו לבקר באנטוורפן ולחזק שם את הקהילה.
"…ואכתוב לכבוד פא"מ קצת מהצרות שבעוה"ר יש לי מעת שנתפרסם לרבים עלי שאני גאון וצדיק. אמת כי בהספרים שזיכני ה' לחבר נמצאים הרבה דברים חשובים… אבל המושכל ראשון שלי הוא בעוה"ר כהה מאוד, שאינו מגיע אפי' למעלת ת"ח רגיל, ותפיסתי כבדה הרבה. זהו האמת לאמיתו בלא הגזמה כלל. גם הזכרון חלש, וביותר לעת זקנה נחלש, עד אשר דברים פשוטים וידועים לכל ת"ח – אני בעניי מסתבך בזה. אינני מגזים רק כותב דברים כהווייתן.
"והנה באים אצלי הרבה פעמים מופלגי תורה לשוחח בד"ת עם 'גאון', וידוע לי בבירור שיוצאין מאוכזבין מאוד מכיון שלא ראו אצלי שום עדיפות מת"ח פשוט, ולפעמים גם זאת שלא ראו, וכש"כ אם מתחילים לדבר עמי בעניני הלכה למעשה, אשר בעוה"ר איני מוצא בהם ידי ורגלי… והבא לראות בי 'גאון' מוצא אותי כעם הארץ ממש בעניני הלכה, גם זה לא גוזמא רק דברים כהווייתן…
"גם הבאים ורוצים לראות בי 'צדיק' יוצאים ע"פ רוב מאוכזבים מאוד, מכיון שמכירין שבאמת אני איש פשוט, מתפלל כאדם פשוט ומתנהג כאדם פשוט. גם ההתמדה בלימוד בעוה"ר נחלש הרבה לעת זקנה, וגם מקודם לכן לא היה במלואו, שעיקר הלימוד היה אצלי בזמן שאין אנשים וכו'.
"והנה מכל זה יש לי צער וכאב עצום, ולא על כבודי אני כואב, שבאמת תלי"ת לא איכפת לי כ"כ תאוות הכבוד, רק כי זהו חילול ה' ח"ו, כי האנשים אומרים בלבם – אם זהו הגדול המפורסם, מה עם שאר הת"ח וכו'. ומחשבות כאלו הוא ח"ו קלקול גדול לכל היר"ש… והנה ברור אצלי שבאם אבוא לאנטוורפן ירוצו המונים לראות את המפורסם וכו', ויצאו מאוכזבים כי לא ימצאו בי לא צדיק ולא גאון"…
ומסיים את מכתבו הנורא בזה"ל: "אני משער שהדר"ג יאמין במקצת לדברים אלו, אבל יחליט שהן מוגזמים וכו'. ומה אוכל לעשות יותר אם אין דברי נאמנים?…"
מדריך ומורה דרך
"אברך אחד, שהיה קרוב לגיל שלושים ושבע ולא ראה סימן ברכה בעמלו בתורה, אמר לו רבינו: "גם זו היא עצתו של היצה"ר, להוכיח כביכול לעוסק בתורה כי אין הוא מתעלה כראוי, כדי להביאו לידי יאוש". ויעץ לו שיכתוב כל חידוש שמזדמן, בין אם הוא 'אייגינע' [חידוש שלו] ובין ששמע מאחרים, ואפילו קושיא של מהרש"א ומהר"ם על הסוגיא שעוסק בה, וברבות הימים רוכשים אוצר בלום.
פעם הגיעה אליו שאלה אודות בחור שסובל מחוסר ריכוז, איך לחזקו? ענה רבינו שענין הריכוז תלוי בהרגל. בקטע אחד או במשנה אחת – אפשר ויכול הוא להתרכז, וישננם כמה פעמים עד שיהיו מבוררים היטב, ואז ימשיך לקטע הבא, וכך יצבור על יד. הצרה היא, הוסיף, שכיום רוצים לדעת הכל בבת אחת, ורוחו של הלומד נשברת כשאינו יודע את כל השיעור, בו בזמן שעדיין אינו יודע את המהרש"א והרע"א שעליהם נסוב השיעור, והשיעור נועד רק לכוון אותו.
כך גם היה אומר לבחורים רבים, שיש היום בעיה שעמלים שעות רבות על חידושים. גדולי הדור הקודמים לא אחזו מזה. חידושים צריכים לבוא ממילא, וכל זמן שאין ידיעות בש"ס לא נהיים חידושים. כל דבר צריך לעיין כמה שהשכל מחייב, אבל לא על חידושים. החובה היא רק רק לדעת.
פעם התבטא: "היום יש 'מאדע' חדשה, קוראים לזה 'משבר'… בחור שבתקופה מסויימת קשה עליו העיון בלימוד וצריך לנוח, זה נקרא 'משבר' והוא עוזב הישיבה והלימודים ונוסע למנוחה וכדו'. הם חושבים שאני היה לי קל תמיד ללמוד? גם לי היו תקופות שנחלשתי, והעיון בלימוד היה לי בלתי אפשרי. מה הייתי עושה? הייתי לומד אז בצורה קלה יותר, למשל, הייתי לומד קצת משנה וגמרא עם רש"י וקורא לאט התוס' הקלים, ואם היה תוס' ארוך וקשה הייתי לומד קצת ממנו ומחלקו לכמה וחוזר שוב, והכל לאט ובסבלנות, עד חלוף הקושי. וב"ה התקופות היו עוברות מהר, וחוזר הייתי ללמוד כרגיל. והיום מפונקים, עושים מזה עסק גדול ומפסיקים ללמוד בכלל.
פעם שאלו אותו, מתי צריך להכות משום חובת חינוך? והשיב שהדבר תלוי בטבעו של הילד, אם הוא ילד נוח או עקשן. וגם כשמכים, להכות קצת ולא בשעת כעס, כי באגרת הגר"א נאמר שהכאה בשעת כעס יש בה צד איסור. אבל העיקר שילמדו עמו מוסר ויר"ש, ואפי' קטן בן שש שנים, ואף אם נראה שאיננו מבין מה מדברים עמו – מ"מ הדברים נשרשים בלבו. וצריך לחזור ולשנן לו שאין העולם הפקר, שיש רבש"ע שהוא בעה"ב, ועל כל דבר עתידים ליתן דין וחשבון, ומשלמים ביוקר רב. ועוד צריך לחזור ולשנן לו שגאוה זה טריפה. והמשיך ואמר: צריך לדבר איתו דיבורים אלו בכל יום כעשר דקות, לא יותר, ולא להפסיק בזה. כי הפסק של יום אחד מצנן כמו הפסקה של ג' חדשים!
פעם יעץ להוריו של ילד פעוט כבן שנתיים שהיה עקשן ומרדן, למשכו במיני מתיקה כדי שישב כעשר רגעים ויקראו לפניו מספרי מוסר. והדבר אכן חולל פלאות בכמה וכמה מקרים! כן הורה להורים ללמוד עם בנותיהם בכל יום בספר ארחות צדיקים. גם למדריכה בפנימיה לבנות יעץ שתלמד עמהן לעת ערב בספר ארחות צדיקים.
"פעם נשאל על ילד כבן חמש וחצי הממהר מדי לסיים את תפילתו ואת ברהמ"ז וכנראה מדלג בהם קטעים, האם להקפיד עליו. והשיב, שאם יעירו לו על כך, הדבר ימרידו והוא יחוש שלוחצים אותו. אין זה רצוי וגם אינו מועיל, ולכן יש לדבר עמו באופן כללי אודות מעלת התפילה, וכשמדברים עם הקב"ה לכל מילה יש חשיבות. לכן אין גם ענין להכריחו לשוב ולהתפלל, כי ידי חובת חינוך יוצא גם בשיחה זו…
(מתוך שיחה נרחבת שהופיעה ב'המבשר תורני')
