לפני כמה שנים הייתי אצל רבינו ראש הישיבה מרן הגראי"ל שטיינמן זכר צדיק וקדוש לברכה, היה שם תור ארוך של רבנים, ראשי ישיבות, מרביצי תורה, שביקשו להיכנס אל הקודש פנימה, כל אחד ומשאלתו בידו, ולפתע הגיע יהודי אחד עם רעמת שיער גדולה, כיפה קטנה שבקושי רואים אותה – כנראה שהוא לבש את הכיפה לצורך הענין, לא בטוח שהוא היה שומר תורה ומצוות – והכניסו אותו בלי תור. מיד כשהוא הגיע הוא נכנס למשך עשרים דקות, בלי להמתין בתור. שאלו כל הממתינים: מה פתאום? מדוע הוא לא ממתין בתור כמו כולם? עד שלבסוף התברר, שיהודי זה היה רופא, הוא היה הרופא של הגראי"ל…
אחר כך כשנכנסתי לר' אהרן לייב אמרתי לו: עכשיו אני מבין את ה'נפש החיים'. הוא שאל אותי: איזה נפש החיים? אמרתי לו את דברי הנפש החיים, שמי שזוכה ויודע שכשהוא בצרה השכינה בצרה, ועיקר תפילתו על צער השכינה – מובטח לו שתפילתו תענה, והסברתי את דבריי: כולם התפלאו, יושבים פה ת"ח, מרביצי תורה, אנשים מחכים ומחכים, והיהודי הזה, שאני לא יודע אם הוא שומר מצוות, נכנס בלי תור? אלא מה התשובה? כולם באו בשביל עצמם, אבל הוא בא בשביל הראש ישיבה!…
אמרתי לר' אהרן לייב: זה הפשט בנפש החיים: כשיהודי מתפלל בשביל עצמו, על הצרה שלו, אומרים לו בשמים: תחכה בתור, תמתין, יש סדר בדברים. אבל כשיהודי מתפלל על הצער של השכינה, מקבלים אותו מיד בלי תור! תפילה כזאת מובטח שתענה!
רבי אהרן לייב חייך, ואמר לי ביידיש: אבער דער עיקר – העיקר הוא, שאדם לא ירמה את עצמו, שכביכול הוא מתפלל על צער השכינה כשאינו עומד בדרגה זו. זה העיקר…
(גיליון נחל אליהו משיעורי הרב אליהו דיסקין שליט"א בתוך 'אוסף גליונות' שמות תשע"ח)