"וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה" (דברים כ"ו, י"ג)
באחד הימים, בשעה שהתהלך הרב החסיד ר' זליג וינברג ז"ל, בנו הגדול של מרן בעל 'ברכת אברהם' זי"ע מסלונים ברחובה של טבריה, ראה התקהלות אנשים גדולה. כשניגש למקום, שמע כי רשויות השלטון מציעות למכירה פומבית בית של יהודי, שלא עלה בידו לשלם את חובות המס המושתות עליו. הצטרף ר' זליג למתבוננים, וראה כיצד סכומי הכסף המוצעים מגיעים לסך של מאתים לירות, אותן הציע גוי כלשהו ששהה במקום. מכיון ששוויו של הבית היה גבוה בהרבה מהסכום המוצע, הצטרף ר' זליג למתמקחים והוסיף מיד עוד עשרים לירות מעבר להצעתו של אותו גוי. איש לא העלה את ההצעה, ולאחר פעמיים שהכריז הכרוז את סכומו של רבי זליג, הודיע כי הוא זכה במכרז.
כאשר הגיע ר' זליג לביתו ושח לזוגתו אודות העיסקה הנאה שערך, התעוררו בלבם חששות אודות הקניה מפני צערו של אותו יהודי שנושל מביתו. האם מן הראוי לדור בבית שנלקח מיהודי אחר כנגד רצונו? למרות שמדובר בבית שכבר הופקע מבעליו על ידי השלטונות, ואדרבה, על ידי קנייתו הרוויח היהודי סכום כסף גבוה יותר על מנת לפרוע את חובותיו מאשר אלו היה קונה את הבית אותו ערבי, אך אין זה נעים לגור בבית שכזה. נמנו וגמרו שילך אל רבה של טבריה, הגאון הצדיק רבי משה קלירס זצ"ל לשאול את מוצא פיו.
נכנס ר' זליג אל רבי משה קלירס ושטח בפניו את סיפור המעשה. בתחילה סרב רבי משה להורות לו את דעתו, היות וכבר רכש את הבית, והמעשה כבר נעשה, אך לאחר הפצרותיו של ר' זליג פנה ואמר: "על פי הדין וההלכה אין כל עילה להוציא מרשותך את הבית, ואדרבה, גאלת את המקום מידי זרים שרצו לרכוש אותו. גם לפנים משורת הדין אין כל חשש לגור במקום, אך ברצוני לספר לך סיפור שארע עם זקנך רבי נח וינברג זצ"ל:
בטבריה של מעלה גר אחד מחסידי קאמי הגה"צ רבי הירש מיכל זצ"ל, מגדולי תלמידי מרן רבי משה מקוברין זי"ע. בין הנהגותיו בקודש היה ר' הירש מיכל מדקדק גדול בנטילת ידיים, ודאג תמיד לנגב את ידיו היטב באמצעות מגבות עבות שהותירו את ידיו יבשות לגמרי.
באחד הבקרים, קודם לתפילת שחרית, הביא לו רבי נח וינברג זצ"ל שתי מגבות עבות וטובות במיוחד. רבי הירש מיכל שמח במגבות מאד, אך בכל זאת עדיין לא השתמש בהם.
לאחר התפילה ניגש רבי הירש מיכל אל ר' נח ושאלו מנין לו מגבות טובות ואיכותיות שכאלו בבקרו של יום? גילה לו ר' נח כי בשעה שהלך בדרכו אל התפילה הבחין באשה אלמנה העומדת בפתח ביתה ומוכרת מחפצי הבית במחיר מוזל על מנת להביא לחם לפיות ילדיה. בין שלל החפצים הבחין ר' נח במגבות המשובחות וידע כי יגרום לר' הירש מיכל קורת רוח במידה וירכוש עבורו מגבות שכאלו עבור נטילת ידיים. כיון שכך, עמד ורכשם עבורו. כששמע זאת ר' הירש מיכל נאנח בזעזוע: אשה אלמנה ברב צערה נאלצה למכור את חפצי ביתה במחיר מוזל, כיצד אוכל להשתמש במגבות שכאלו? הרי שכל פעם שאנגב בהם את ידי אחשוב על כך שאותה אלמנה שבורה שרויה בצער ואני מרוויח מכך! אינני מסוגל להשתמש וליהנות בדבר שהוא שבר וצרה לזולתי!
כשסיים ר' משה קלירס את סיפורו, פנה אל ר' זליג ואמר: "יתכן שמבחינת ההלכה ואפילו מבחינת 'ועשית הישר והטוב' הבית עומד ברשותך והנך יכול להשתמש בו, אבל ר' הירש מיכל לא היה מסוגל לדור בבית שכזה…"
סופו המופלא של המעשה היה שהתעוררו כמה יהודים טובים, אספו עבור אותו יהודי כסף לפרעון חובותיו ור' זליג החזיר לו את ביתו באותו סכום בו רכשו. כשספר ר' זליג לאביו מרן בעל 'ברכת אברהם' זי"ע את ספור המעשה אמר לו אביו: "מי יודע אם לא סיבבו זאת משמים כך שתרכוש את הבית ותלך לרבי משה קלירס על מנת שיאנח ר' משה אנחה אחת מעמקי לבו על גורלו של אותו יהודי ובכך יוושע…"
(מתוך החוברת 'בנתיבות אבות' | מדות טובות)
