"היה נדמה כי הבנין כולו רוקד, כאילו גם הקירות זזים ממקומם… אלפים רקדו בהתלהבות עצומה עד אור היום, עד שהודו כולם ואמרו: 'מי שלא ראה שמחה זו בלובלין לא ראה שמחה מימיו'…"

הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א

בימים אלו עת קרבים אנו למעמד הנשגב של סיומי הש"ס שיתקיימו על ידי ארגון 'דרשו' ברחבי העולם כולו, נעלעל קמעא בגווילי רשימות היסטוריות מעת מעמד סיום הש"ס הראשון, לאחר שבראש השנה תרפ"ד, בו החלו רבבות אלפי בני ישראל בלימוד הדף היומי, הגיע היום המיוחל והמרגש בו זכו ההמונים לסיים את הש"ס כולו לראשונה במסגרת הלימוד היומי. היו אלה שבע שנים ייחודיות בהן לראשונה בתולדות העם היהודי נלמדו דפי הגמרא יחד שבטי ישראל בכל מקומות מושבותיהם, כאשר הרעיון האדיר חוצה יבשות ומאחד את כל ישראל בתפוצות הגולה בלימוד אחיד, בתקווה שאחרי שבע שנות לימוד יסתכם מאזנם הכללי באלפיים שבע מאות ארבעים וארבעה דפי גמרא.

גדולי הדור רחשו כבוד רב לאותו גאון וקדוש, רבי מאיר שפירא זצוק"ל ראש ישיבת 'חכמי לובלין' ומחולל מפעל התורה הגדול ביותר על פני תבל, והעריצוהו ביותר על ההצעה הגאונית שהוכיחה יותר מכל כי לא אלמן ישראל ועוד יש תקווה לאחריתו. בביקורו של מרן מהר"מ שפירא זי"ע בראדין, שח לו מרן ה'חפץ חיים': "תודה לכם רבי מאיר! אלפי כיסאות בגן עדן יאמרו לכם תודה על שגאלתם אותם מבדידותם; וכי מה כבוד תורתו חושב, שכיסאות המיועדים לנוחי גן עדן מסומנים בשמות יושביהם? לא ולא, הכיסאות מסומנים לפי שמות המסכתות שבש"ס".

המשיך הכהן הגדול מראדין והסביר כוונתו: "על כיסא אחד רשום 'מסכת שבת', על השני 'מסכת עירובין' וכן הלאה; יהודי שלמד מסכת ברכות, כשבא השמיימה, מושיבים אותו על כיסא שמסומן 'ברכות'. מובן שכל הכיסאות שמסכתותיהם נלמדות, תפוסים על ידי לומדיהן, ואילו מסכת זבחים ומנחות של סדר קדשים, כיסאותיהן ריקים ושוממים מכיוון שאינן נלמדות; עתה בא כבודו, ובתקנתו על לימוד הדף היומי הביא לכך כי ייתפסו אותם הכיסאות על ידי לומדי הדף; ובכן, האם אותם כיסאות לא יביעו לו תודה על שגאל אותם מבדידותם?!".

את עולמו ראה רבנו בחייו, בריבוי לומדי הדף היומי ובסיום המסכתות השונות, החגיגות העממיות שהתקיימו בכל אתר ואתר עם סיומה של כל מסכת ומסכת במחזור הראשון בו עוד היה בין החיים עלי אדמות; ההדרנים שנאמרו על ידי המרא דאתרא, מגידי שיעורים ואישי ציבור. המסיבות הפומביות וסעודות המצוה שנערכו ברוב עם הדרת מלך, שימשו כוח דוחף להגביר את לימוד התורה להרמת קרנה של היהדות החרדית בכל מקום.

"כשאני נזכר עכשיו באותו ערב", משחזר הסופר החסידי ר' דוד הלחמי ז"ל, ממקורביו ומתלמידיו הנאמנים של רבנו, בספרו 'יח"ל ומחוללו' (עמ' לח), "לא אוכל בשום אופן לשכוח את הרושם שזה עשה עלי אז, ושוב פעם אני רוצה לרענן אותו לפניי, להעלותו בזכרוני מחדש.

"היה זה בערב הראשון שהתחילו ללמוד דף היומי בפולין, באירופה ובכל כדור העולם. ההתעוררות היתה גדולה לאין ערוך, בכל בתי המדרש שבעיירה היתה תכונה רבה. ראיתי בין מנחה למעריב עשרות עשרות בעלי בתים מכל הרחובות, ההולכים להם לבית המדרש, מחזיקים מתחת לבית שחיים מסכת ברכות. עוד לא הספיקו גבאי תיקון הספרים שבכל מקום להכין מספיק גמרות לאותו יום התחלה, ולכן הביא כל אחד ואחד את הגמרא מהבית. בבתי השטיבלאך השונים היתה התכוננות יותר חזקה, כי קרובים עוד יותר היו אלה אל ההחלטה הזאת, ומהם הלא יצאה הפניה אל כל לומדי התורה שבעיירה.

"בבית המדרש הגדול ובבית הכנסת המרכזי שבכל העיירה, גמרו תפילת מעריב. באופן ספונטני התמלא במאות לומדים שהתיישבו לשולחנות המיוחדים שהוכנו על ידי השמשים. בראש השולחן התייצב למדן העיירה או פרנס העיר, אשר מקום לימודו כל השנים בבית החסידים והפעם יצא ממחבואו והתגלה בהתנדבות לפני ההמונים ולפני אנשי העיירה, המתגעגעים בכל אופן בכל יום ללמוד דף גמרא עם רש"י, ולהיות גם הם קשורים עם לימוד התורה באופן קבוע. ה'פנים חדשות' בראש השולחן, כבר אמר הרבה לכל המסובים, כל אחד ואחד היה מאושר שישמע שיעור דף גמרא יום יום מפי המגיד-שיעור החדש".

@"הדרן עלך כל הש"ס!"

בפעם הראשונה בתולדות היהדות החרדית, חגג ציבור של עשרות אלפי יהודים בחמשה עשר בשבט תרצ"א, את חג שמחת תורה שבעל פה, כשיוזמו של הרעיון המופלא עומד במרכזה של היהדות הלומדת ומנצח בכל עוז על המלאכה. הכנות רבות נערכו בלובלין לקליטת המוני האורחים לקראת חג התורה. רבנו עצמו ניצח על החגיגה ועמל רבות לשוות ליום זה צביון של חג כללי לכל בית ישראל, עד שתלמידי ישיבת חכמי לובלין הצטוו ללבוש בגדי שבת לכבוד התורה ורבבות אלפי לומדיה דבר יום ביומו.

לכבוד המאורע המרומם פרסם רבנו את המנשר הבא בו הביע את רחשי לבבו הטהור ההומים על גדותיהם בשמחת התורה: "ביום הראשון של ראש השנה תרפ"ד נטלו יהודים בידם את המסכת הראשונה של הש"ס והתחילו ממש מן האלף – 'מאימתי קורין את שמע', והנה כולם עומדים ביום הזה, ראש השנה לאילנות, והמסכת האחרונה של הש"ס בידיהם ועומדים על סף 'כל השונה הלכות בכל יום'. אלפיים ושבע מאות ושני ימים חלפו כבזק, עם כל יום שעבר, דפדפו הידיים דף נוסף. נחטוף נא מבט לעבר החיים ההרמוניים שבין הימים והדפים, נמצא אותם זהים בהחלט, אלפיים שבע מאות ושניים! הוי, כמה גדולה סבלנותו של היהודי, אחר מאבק מר ומלחמת קיום קשה במשך יום שלם להביא טרף לביתו, טובל את נשמתו בעיתותי ערב בים התלמוד והליכות העולם שלו, המטרידות והמעציבות, נהפכות להלכות עולם, להלכות של חיים, 'אל תיקרי הליכות אלא הלכות'".

בדבריו הנלהבים שנכתבו ברהיטות כשרונו המבורך, מיטיב מהר"ם שפירא לשקף ולבטא את ההתרגשות של כולם לקראת סיומו של המחזור הראשון וקובע: "ביום זה של סיום הש"ס, מתבצרת עמדת כוח זו בייצור משנה. כולם, בלי יוצא מהכלל, מתכוננים להגביר חיילים לעמדת הכוח שלנו, הדף היומי. היום הזה הוא חג ויום טוב בשביל כלל ישראל. מאושרים וחדורי תחושת עונג הם הללו שזכו ללמוד את הדף היומי כסדרו יום יום. כולם כאחד חדורי תקווה שיזכו ללמוד את הש"ס במחזור השני, יחד עם כל בית ישראל, תוך תנאי חיים יותר טובים ויותר נעלים מכפי שהם כיום. ביום זה עולים השמימה אלפיים שבע מאות ושניים דפי גמרא, דפים שנלמדו על ידי רבבות יהודים כ"י, ויתייצבו לפני כסא הכבוד כמליצי יושר בעד ישועת ישראל כדברי חז"ל 'סופה לקיימה מעושר'".

הגיע התאריך המיוחל – חמשה עשר בשבט תרצ"א – ובו נפגשו שוב רבבות אלפי ישראל בחגיגת הסיום העולמי של הש"ס, והעולם היהודי חגג ביום אחד את אותו 'יומא טבא לרבנן' ותלמידיהון בכל אתר ואתר. הלא דבר הוא – רבבות יהודים זכו לסיים את כל הש"ס על דפיו ומסכתותיו. עליונים ששו ותחתונים עלזו לקראת יום זה, לקראת הרגע הנעלה בו יישמע מחלונות מאות ואלפי בתי כנסיות ובתי מדרשות בכל קצוות תבל הקול המרטיט, שמתוכו עולים אלפיים שבע מאות ושניים דפי גמרא שנלמדו ביגיעה ובשמחה: "הדרן עלך כל הש"ס!"…

@דרכי לובלין הומות אורחים

אם בכל קצווי תבל נדרכו רבבות יהודים לקראת היום הזה, לעשותו יום משתה ושמחה לכבודה של תורה, הרי בלובלין גופא, מקום משכן 'חתן השמחה' מחולל ויוצר הרעיון, היתה התכונה גדולה שבעתיים. עמל רב השקיעה קהילת לובלין ועמה צוות הישיבה והתלמידים לקליטת ההמונים שנהרו לובלינה לחוג במחיצתו של רבנו את האירוע העולמי המרכזי של חגיגת סיום הש"ס במחזורו הראשון של לימוד הדף היומי.

רחובות לובלין הלכו והתמלאו בהמוני חוגגים ובראשם גדולי תורה ואישי ציבור נכבדים שבאו להשתתף בשמחה. כל רכבת שהגיעה ללובלין, הביאה אורחים רבים ואישים ידועים ממנהיגי היהדות הפולנית. כל אולמות הישיבה המו מרוב האורחים שבאו לחזות זו הפעם הראשונה בתולדות עם ישראל בשמחת תורה שבעל פה. הפרוזדורים הארוכים היו מלאים אדם, תלמידי הישיבה בלבוש השבת סקרו את האורחים והצביעו על כל אחד לפי ערך חשיבותו.

"בולטת ביותר אישיותו המזהירה של יוצר הדף היומי, שכל כולה אומרת חג ושבת", מתארים סופרי העט והעת את המעמד המרשים בהיכלה של ישיבת חכמי לובלין. "שמנה וסלתה של היהדות החרדית הפולנית מרוכזת בבית מדרשו של רבי מאיר שפירא כשהוא בתווך קורן כולו מאושר ונחת על שזכה ליום גדול זה.

"עם צאת הכוכבים של ליל חמשה עשר בשבט, נפתחה הדלת של ספרייתו הפרטית ומרן מהר"ם שפירא זצוק"ל הופיע במלוא הדרו כשקאלפיק לראשו ובגדי שבת עליו. בידו גמרא מסכת נדה. באולם הושלך הס. התלמידים ניצבו דום והאורחים הרבים נדחקו לצדדים מתוחים וזקופי קומה, כשמבט עיניהם מופנה לדמותו הקורנת של ראש הישיבה הנערץ. בצעדים איטיים עבר רבנו בין השורות, סקר את תלמידיו הנאמנים ושאל בשלום האורחים בעודו מתקרב למקום מושבו הקבוע. האולם הגדול טבל בים של אורות ואווירת החג ששררה בו התפשטה לתוך תוכה של לובלין היהודית.

"רבנו קם ממקומו ועלה במעלות שהוליכו לארון הקודש. חיוכו המקסים והמלבב פג ובמקומו באה רצינות כזו שאפילו המקורבים ביותר לא זכרוהו במצב כזה. הגמרא נפתחה לרווחה, רבנו מעלעל בדפים ומגיע לדף האחרון של מסכת נדה. הדומייה המוחלטת מופרעת על ידי סלסולו הנעים שהיה מהול בקול עצוב: 'תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום', חללו של האולם מתמלא דחילו ורחימו.

"הצלילים העדינים שיצאו מפיו היו ערבים לאוזן ונעימים לחיך. כל הציבור הענק הביט על רבנו כמהופנטים, לכל אחד היה נדמה שמשהו טמיר ונעלם עומד להתרחש, ותוך כמיהה אינסופית מצפים להתגלות ממשית של היום שכולו טוב המובטח לנו זה שנות דור. פניו היקרות והאציליות של רבנו הביעו רוך ועודן, כעין חוט של חסד נמתח על פניו ברגע שאמר את ה'קדיש שרבנן' אחרי הלימוד. ומכאן עבר רבנו לאמירת 'הדרן' בשילוב הלכה ואגדה, נעץ את סופו של הש"ס בתחילתו תוך פלפול עמוד מלא חריפות ובקיאות כיד ד' הטובה עליו.

@דמעות וריקודים בסיום הש"ס

בסוף השיעור קרא רבנו בקול נרגש לאלפי האורחים שישבו באולם ובלעו בשקיקה כל מילה שיצאה מפיו המתוק: "הדף היומי מהווה כעין גשר העשוי מנייר, עליו דורך היהודי בעוז ודרכו עובר על פני האוקיינוס האינסופי של סבל וטרדה. גשר זה הינו איתן וחזק יותר מכל גשרי הברזל המוצקים ביותר. שיא כוחו המגנטי של הדף היומי גנוז ברעיון שדף גמרא זה לומדים אותו מיליוני יהודים ברחבי תבל, אמנם כל אחד בנוסח שלו, אבל כולם לומדים את אותו לימוד בכל יום".

את דבריו הנפלאים סיים בקול גדול ונרגש: "כבני ישראל אינם הולכים בדרך התורה ח"ו, הרי הם בבחינת נדה כפי שנאמר 'חטא חטאה ירושלים על כן לנדה היתה', והתקנה לכך היא לחזור לחינוך המקורי ולדאוג לרציפותה של היהדות המקורית. זהו 'הדרן עלך תינוקת', כשנדאג לחינוכו של הילד היהודי ברוח ישראל סבא, אז 'סליקא לה מסכת נדה', תסתלק טומאת הנדה, הגירושים והחרמות, ולא יוסיפו בני ישראל לדאבה עוד".

רבנו פתח את ארון הקודש והשקיע את ראשו בו, כשאלו שעומדים לידו הבחינו כי הוא שופך דמעות רבות ורותחות לתוכו. לימים סיפרו כמה מתלמידי השיבה את אשר התרחש באותם רגעים מרטיטים: "היתה לנו הרגשה לא מובנת באותן דקות, ולאחר מכן, כשקרה הנורא מכל בשנת תרצ"ד, הבנו, כי לבו של רבנו האהוב זצוק"ל ניבא לו כי זהו הסיום האחרון שיזכה להשתתף בו, אך לא ידע מה ניבא".

לאחר השיעור ודרשתו של רבנו, שרה מקהלת הישיבה בקול נעים את מילות השיר 'כד יתבין ישראל' בניגון המיוחד שחיבר רבנו לערב מרגש זה, ניגון שהתפרסם בכל תפוצות ישראל וכיום מושמע בכל חצרות הקודש והיכלי התורה ברחבי העולם היהודי ברגשי הוד. המקהלה חזרה שוב ושוב על המנגינה המלבבת וקול השיר נשמע ברחבי לובלין וגלילותיה.

תלמידי הישיבה הקיפו את הבימה בגמרות שבידיהם, כשהקהל העצום מצטרף אליהם בשירות ותשבחות: 'שישו ושמחו בשמחת תורה'. מעגלים מעגלים נוצרו בין הקהל הגדול והיה נדמה כי הבנין כולו רוקד, כאילו הקירות זזים ממקומם ושמחים גם הם בשמחת התורה. אלפים רקדו יד ליד, כתף לכתף, ריקודי מצוה בהתלהבות עצומה עד לאור היום, עד שהודו כולם ואמרו: 'מי שלא ראה שמחה זו בלובלין לא ראה שמחה מימיו'.

[מקורות: 'יח"ל ומחוללו' – ר' דוד הלחמי; 'הדף היומי' – ר' דוד אברהם מנדלבוים; תודות להרב י.מ. האס על עזרתו בליקוט החומר]