הרחובות בברוקלין ריקים ואבלים, הכבישים שחורים, העצים כפופים, ובתוך הבתים יושבים אנשים על כיסאות נמוכים ואיש אינו מגיע לנחם אותם פנים אל פנים. "צריך לדעת מתי למות", סח לי מישהו בעצב. "סבא שלי לא היה צעיר כל כך", הוא אמר לי. "אפשר לומר בהחלט שהוא הלך כדרך כל הארץ. אבל אם זה לא היה קורה עכשיו, היו עורכים לו לוויה גדולה כראוי".
גם סבא שלי נפטר לאחרונה, ואם היה זה הומור שחור להגיד שצריך לדעת מתי למות, אז אני ממשיך דווקא ברצינות, שיש לי הרגשה שבלוויה שלו קרה בדיוק מה שהוא רצה…
סבי, הרה"ח ר' משה גרינוולד זצ"ל, חי חיים מלאים וארוכים. הוא היה חסיד אמיתי, ירא שמים ובעל חסד. יהודי יקר שביקרים, שספג אל תוככי נפשו את לקחם של הרבנים ואת אש החסידות ההונגרית. הוא שרד את אושוויץ ואת צעדות המוות הנאציות ובנה מחדש את משפחתו ואת חייו באמריקה. הוא היה מהיחידים שקשרו אותנו אל הדורות הקודמים, אל האמונה הפשוטה והתמימה ואל ההקפדה על קוצו של יוד בהלכה.
כשהוא נפטר, זאת היתה אבידה לכל הקהילה. היה מתאים שרבים ילוו אותו ויכבדו אותו בדרכו האחרונה, אבל בגלל מגיפת הקורונה נשארו כולם בבית. הודיעו לנו שבשעה עשר בבוקר יערכו את הלוויה.
קבוצה קטנה הורשתה להשתתף במעמד ולכבד את סבנו היקר באדם בדרכו האחרונה. אמרנו כמה פרקי תהלים ו'קל מלא רחמים'. לא הרשו לנו להאריך. השהיה המשותפת מסכנת אותנו, ולכן מוכרחים לעשות הכל במהירות ובזריזות ככל האפשר. אפילו לבכות בקושי יכולים. האבלים ניגשו לארון כדי לבקש סליחה מאביהם, כנהוג, והלוויה יצאה לדרך.
כשהלוויה עמדה להסתיים, לקח הקברן את הארון שבו נשאו את הנפטר ונתן בו מבט חד. "זה לא זה", הוא אמר לעצמו, ואחר כך לנו. "אני מצטער, זה לא היה אבא שלכם".
"מה???" הוא היה נבוך. "הוצאנו את הארון הלא נכון. ליוויתם נפטר אחר. אני הולך להחזיר את הארון וכבר מביא לכם את ארונו של אביכם".
היינו המומים. הרעיון נשמע נורא. איך ייתכן שקרה דבר כזה בימינו, שיש כל כל הרבה נפטרים עד שהם מתערבבים ביניהם, ומתקשים למצוא את הארון הנכון לפני הקבורה… חוץ מההחמצה של לוויה גדולה ומכובדת כפי שהיה ראוי לעשות לאיש שכיבד כל כך כל אדם.
המלווים נכנסו למכוניות וחיכו שהקברן יביא את הארון של סבי, הפעם אחרי בדיקה חוזרת ונשנית שאכן הוא הנפטר ולא אחר. הלוויה התחילה שוב, והפעם ביתר התעוררות. תהילים, קל מלא רחמים, בקשת סליחה, המצא מנוחה נכונה… בלי טעות, בלי החלפה, מנוחה נכונה כראוי לסבנו הדגול, שריד לדור דעה, שלא ביקש טיבותא לנפשיה – לא ביקש טובות לעצמו אפילו בדרכו האחרונה.
היה לי קשה מאוד עם הסיפור הזה. הרגשתי רע עם הלוויה הקטנה והמינימלית. בגלל הקורונה לא עמדו ליד מיטתו בשעת יציאת הנשמה, ומנחמים לא הגיעו לנחם את האבלים. הכל כל כך קטן ומצומצם, ובנוסף לזה גם הקטע המוזר עם ההחלפה. זה כבר יותר מדי.
רק כשהתברר לי מי היה המוחלף, הבנתי שלא ידעתי בכלל על גדלותו האמיתית של סבי. הנפטר הראשון, זה שבני המשפחה ליוו בלי שידעו על ההחלפה, היה מת מצווה. גלמוד ערירי ובודד שנשמתו יצאה מגופו בשעה שהיה בביתו, ואיש לא ידע על כך. ארבעה ימים הוא היה מוטל בבית עד שגילו אותו ללא רוח חיים. בימים כתיקונם היו מכריזים על מת מצווה, ועתה, אם לא הטעות של הקברן, הוא היה מגיע לקבר ישראל בדד, ללא מלווים וללא מניין. משמים סובבו שילוו אותו בכבוד, במניין עם תהלים ו'קל מלא רחמים'.
ומי היה הסיבה לכל הסיבוב הזה? – סבא שלי. סבא היקר שברח מכבוד, ורק חיפש תמיד את מי שצריך לכבד. הוא מעולם לא רצה את הזרקור. בחופה של נכדיו דאגו לוודא שאם יכבדו אותו באמירת ברכה, הוא יהיה שם. הוא תמיד חשב שיש מישהו גדול ממנו שהכבוד מגיע לו. גם הפעם, בדרכו האחרונה, הוא פינה את מקומו. לא יכולנו לרדוף אחריו לחזית בית הלוויות. אפילו במוות הוא נתן את הכבוד שלו למישהו אחר.
אני יכול לדמיין את הצחוק בעיני סבי, כשהוא צופה בזה. הוא היה מכניס אורחים גדול, החסדים שלו והחביבות שלו לכל יהודי לא ידעו גבולות. בלבי אני יודע שהוא עשה במותו מה שהוא עשה תמיד בחייו.
(גיליון 'השגחה פרטית')