הגאון הגדול רבי חיים מיליקובסקי זצ"ל, אביו של יבדל"ח כ"ק האדמו"ר מאמשינוב שליט"א, למד בסלונים בין השנים תרפ"ז–תרצ"ג ואח"כ עבר לישיבת מיר והיה מבחירי התלמידים שם, ואף גלה עם הישיבה לשנחאי בזמן המלחמה. בשיחה מיוחדת שקיים עמו פעם הרב יעקב ב' פרידמן, סיפר לו הגר"ח על חיי הישיבה, על אווירתה ועל דמויות ההוד שהתהלכו והגו בתורה בין כתליה.
"…זיק משועשע ניצת פתאום והבליח בעיניו של רבי חיים מיליקובסקי. 'שמע ר' יעקב סיפור. העֶרְט! שמע! זהו סיפורה של מיר! אם תקשיב היטב לניגון של הסיפור, לקנייטש, תבין הכל, על מיר, על אז, ועל הנעֶבַּאך של ימינו.
"'באחד הלילות ישנתי במיטתי שנת ישרים בחדר מחדרי ה'סטאנצה' (- הפנימיה של מיר). ישנתי שינה עמוקה, פתאום התעוררתי בבהלה, והרגשתי בדמות השרועה לצדי. נבהלתי. זינקתי מהמיטה והדלקתי את עששית הנפט הסרוחה…' רבי חיים צוחק בחדווה: 'הסירחון של העששית היה גדול כל כך, שלפעמים העדפנו את הקור והחושך על-פני העששית… השעה הייתה חמש לפנות בוקר. ובעודי אפוף קורי-שינה אני רואה על מיטתי, לצידי, שוכב בבגדיו, בחליפתו ועניבתו, את יונה מינסקר!'
רבי יונה מינסקר, בעל ה'יונת אֵלֶם', היה העילוי הבלתי מעורער של מיר. 'הוא התהלך בישיבה משום מה תמיד בחליפה ועניבה' – ממשיך רבי חיים לספר. 'הייתי מבולבל. אבל מי שהכיר את המינסקער, ניחון במעט 'רוח הקודש', ויכול היה לשער מה ארע… הוא למד בטח עשרים שעות, שלשים שעות רצופות, או יותר; אצל המינסקר אי אפשר היה לדעת. הוא הגיע ל'סטאנצה' לפנות בוקר עם מוח אפוף והומה אלפי סברות מתנגשות, מתנפצות, עייפות החומר הכריעה אותו, והוא שכח את סדר החדרים…'
"רבי חיים הבזיק לעברי חיוך ביישני. 'נו, גם אני לא בזבזתי את לילותיי וימיי, והייתי עייף. עייף עד דַכָּא ממש. זה היה על גבול פקוח נפש שאֶשַׁן מעט, גם אם יונה מינסקר הגדול פָּלַשׁ למשכבי. על כורחי ניסיתי להעיר אותו.
"'הוא פקח לרגע את עיניו, אפוף כולו קורי-שינה, כשראה אותי, שכח כהרף-עין מהמקום והזמן, מהעייפות הנוראה, לא התפלא מה אני בכלל עושה שם, הוא רק הסתכל בי בהתפעלות ואמר: 'אה, חיים סלונימער! חיים סלונימער! זה אתה! נו, האדם הנכון במקום הנכון! תראה, בדעת החולקים על מהרי"ט ש'מחזיקין מאיסור לאיסור', והרי משנה מפורשת בנזיר ס"ג, בדין ירד לטבול במערה ונמצא בה מת משוקע, טמא, שהרי טומאה קמייתא נסתיימה על ידי הטבילה, והספק הוא רק על קבלת טומאה חדשה מהמת שבקרקע המערה, נו, המהרי"ט נבנה מראיה כזו, מה נעשה, חיים, עם החולקים, מה נעשה?…'
"רבי חיים מיליקובסקי עצם עיניים בפליאה. 'יונה מינסקר אמר 'מה נעשה, חיים' במצוקה כזו, שהיה לי ברור שהוא שרוי כרגע במצוקה גדולה משלי! התחלתי לענות לו משהו, אבל במילה השניה שלי, כבר נשמעו נחירות עמוקות מהכיוון שלו… יונה מינסקער כבר היה שרוי בשינה עמוקה…
"'על כורחי', סיפר רבי חיים בחיוך זורח, 'פיניתי לעילוי הנורא הזה את מיטתי, וישנתי אותו לילה על הקרקע. ואל יהא דבר זה קל בעיניך… זה היה חורף קשה, הרצפה הייתה קפואה. הצטננתי למשך שבועות, אבל התחממתי כל אותה עת מכוח הידיעה שהענקתי לילה מחיי את משכבי לתורתו העצומה של ה'יונת אלם'".
(הובא בגיליון 'בית מדרש' שע"י ישיבת מיר)