כשהגיע רבינו הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל בשנת תרצ״ה לארץ ישראל, נכנס ללמוד בישיבת 'חברון' בגאולה, שם כבר היה נהוג לצאת לבין הזמנים בחודש אב כפי שנהוג היום. אמנם, רבינו לא היה ממהר לשוב לבית אמו, כפי שעולה מאחד ממכתביו לידידו, ששיגר בעת שהותו בביתו בבין הזמנים – מכתב מיום שישי כ״ב במנחם אב תרצ״ז – בו הוא מציין כי ״כבר עבר שבוע מיום שבאתי לנוח…״ חשבון פשוט מעלה כי עזב את הישיבה והגיע לביתו רק כחלוף שבוע לאחר תשעה באב.
באחד ממכתביו לידידו הגדול הגאון רבי מנחם ציוני זצ״ל אב״ד ת״א, מאותם ימי בין הזמנים ששהה בבית אמו שבתל אביב, הוא כותב לו בגילוי לב: ״אני ברוך ה' נמצא בקו הבריאות והשלום, והסדר היום-יומי שלי הוא לא באופן מיוחד, רק הסדר הפשוט, וזהו. מלפני הצהרים אני משתהה כמעט כל הזמן בבית, פעמים אחדים הלכתי להיכל-התלמוד, אבל באמת שמה גם כן ימי החופש, שאי אפשר להפגש עם מישהו להשתעשע קצת בדברי תורה. להתרחץ בים אני נוסע אחר סעודת הצהרים עד הערב, ושמה נפגשים כל בחורי הישיבה ביחד ומשחקים בכל מה שיש תועלת לבריאות הגוף״.
כך, גם בימי בין הזמנים נזהר רבינו וכמעט שאינו מסתובב ברחובה של עיר, אלא ״משתהה כמעט כל הזמן בבית״. גם ברחיצה בים, אינו רואה בהשתעשעות נעורים זו מטרה כשלעצמה, אלא אך משום ״שיש תועלת לבריאות הגוף״ (וגם זו נעשתה רק לאחר שאמו דחקה בו לעשות זאת כדי לחזק את גופו היגע במשך כל השנה בתורה – כפי שסח רבינו לנכדו).
וכאן פותח רבינו את לבו ומתאונן: ״וככה עובר יום אחר יום בלי תועלת רוחנית״ – ומביע את געגועיו לישיבה הקדושה: ״רק עכשיו יכולים להכיר את חשיבותם של ימי הישיבה, במקום שחיים חיים רוחניים, חיים של שמחת הנפש והרחקת ההבלים של עולם התוהו שבעצמיותה אינה כלל שמחה ועונג, ורק דמיונות כוזבים רואים מחוץ לכתלי הישיבה, ורק בישיבה במקום תורה, מרגישים החיים הנצחיים, החיים האמתיים שאין להחליף באיזה דבר שהוא״.
אמנם, על אף ההרגשה של חסרון הרוממות שיש בישיבה הק', המשיך רבינו גם בימים ששהה בבית אמו שבתל-אביב לשאת בגאון את עובדת היותו 'בן ישיבה'. לא ויתר מאומה מהנהגותיו הרוממות, ולא היה בוש מפני המלעיגים. באחת משיחותיו סיפר: "בתקופה שהגעתי מחוץ לארץ, והאמא עליה השלום גרה בתל אביב, לא ידעו אז כמעט שם מהמושג של 'בן ישיבה', וכשהייתי עובר ברחוב בתל אביב עם הציציות בחוץ, היו יוצאים מתוך החנויות להביט מי זה שעובר כאן"…
מעיניו לא נעלמו מבטי הלעג של הסובבים, אך הדבר לא הפריע לו, אדרבה – הוא ראה בכך סיבה ומקור לגאוה – ויגבה לנו בדרכי ה'. יש לציין, כי באותם הימים אפילו בני הישיבות לא נהגו ללכת כשציציותיהם משתלשלות חוצה, והיה רבינו יחיד בהנהגתו זו – לא רק בין חבריו ובבית המדרש, אלא גם בלכתו בחוצות עיר החולין תל-אביב.
בשנות אברכותו היה ממשיך רבינו בבין הזמנים את סדריו כרגיל, והשיעור לבעלי בתים המשיך כרגיל גם בימי בין הזמנים וימי חוה״מ. מפעם לפעם היה רבינו מצטרף לנסיעה במכוניתו של מחותנו רבי דוד קורלנסקי זצ״ל להינפש מעט בים, בנסיעות אלו היו מצטרפים גם מרן הגרא״מ שך זצוק״ל ומרן הגראי״ל שטינמן זצוק״ל ועוד מהת״ח שדרו באיזור.
בשנים מאוחרות יותר כשהחלו רבים להתדפק על דלתו, החל רבינו להיות ספון בימי בין הזמנים בבתיהם של בני המשפחה, וגם כשהיתה אפשרות היה נוסע לפוש בבתי בני המשפחה או תלמידים ומקורבים שששו על הזכות העצומה שרבינו יתארח בדירתם, אותה העמידו לרשותו לרווחה. במשך כמה שנים היה נוסע לישוב הדרומי חזון יחזקאל, לביתו של תלמידו הרב הגאון רבי נחום ברנשטיין שליט״א (משגיח ישיבת גאון יעקב), שהעמיד את ביתו לרשות רבינו בעין יפה, כשהוא עצמו עוזב את הבית באותם ימים, אך דואג לסדר ולבקש מתושבי המקום שיעמדו לימין רבינו בכל ענין.
רבינו מצידו לא היה צריך דבר, אלא את השקט שינתן לו כדי להתרפק על הגמרא במשך שעות ללא הפרעה. ומספר עד ראיה – הרב הגאון רבי לוי יצחק שושן שליט״א: "תפילת שחרית בבית הכנסת המקומי הסתיימה זה עתה. רבינו פנה למקום אכסנייתו, ואילו המתפללים, אברכים בני המקום, נותרו עדיין דקות אחדות בבית הכנסת, משוחחים קמעה בשיחת תלמידי חכמים – הלא 'בין הזמנים' היום ואינם ממהרים לשום מקום.
"היה זה מחזה מדהים. לא חלפו אלא דקות בודדות ממש מסיום התפילה, בעוד אנחנו התעכבנו מעט בבית הכנסת – והנה כבר מופיעה דמותו של רבינו, לאחר שכבר הספיק ללכת לאכסנייתו, לטעום פת שחרית ולשוב, ומיד מתיישב ללמוד בהתמדה מפעימה – לומד ולומד ולומד… ללא מפריעים ללא מטרידים וללא הפסקות כלל וכלל".
המספר, שהיה תלמידו של רבינו משכבר הימים, מתאר את תחושת לבו לנוכח חזיון מפעים זה: "הלא ידענו וראינוהו תמיד שקוע בתורה, אבל מכל מקום, היו לו שיעורים קבועים שהיה צריך להפסיק בעבורם מלימודיו העצמיים, לעיתים קרובות היה עליו להתעסק עם התלמידים ולענות לשאלותיהם, ושאר מחייבים ומפריעים שונים שהיו לו במשך היום, אף שכולם היו בעסק התורה. אולם בימי בין-הזמנים נזדמן לנו לראות ולחוות במוחשיות ובאופן בלתי אמצעי את כח ההתמדה הרציפה של רבינו, כיצד הוא יושב שעות על גבי שעות ברציפות וללא הפוגה – ללא מחייבים, ללא הפרעות וללא טרדות – הגמרא לפניו ולצידו המחברת והעט, כשהוא יושב ולומד יושב ולומד, ומידי פעם מעלה את חידושיו על הכתב".
בבין הזמנים תש״ן שהה רבינו במושב יסודות, באותם ימים נידונה בוועד המושב פתיחת ישיבה לצעירים במקום, ורבינו פעל באותם ימים בין התושבים להחלטה חיובית בענין. גם נשא דברים בשב׳׳ק בבית הכנסת לבקשת רבו של המושב הגה״צ רב״צ קליין זצ״ל, ובדבריו עודדם על מסירותם לשמירת השביעית ועל קביעות עתים לתורה וחינוך הילדים.
בשנים המוקדמות כשהיה שוהה בירושלים, היה מקפיד להתפלל בשב"ק בבית הכנסת שהיתה בו תאורה כשרה, אם זה בישיבת 'מצוינים' או ישיבת 'אור אלחנן' ועוד, ובשנים המאוחרות היה מתקיים מנין בדירה בה התארח.
היו גם פעמים ששהה ברובע היהודי בדירתה של אחותו הרבנית רוזובסקי תחי' לאוי״ט (אלמנת גיסו הרב הגאון רבי שמואל הכהן רוזובסקי זצ״ל ראש כולל הכהנים ללימוד סדר קדשים בירושלים שבין החומות). בעשור האחרון (למעט שנת תשס״ז ששהה בישוב בר יוחאי הסמוך למירון) שהה בדירתם של הרב יוסף רייכמן בשערי חסד, של הרב יוסף טבאק בגבעת משה ושל הרב ישראל דוד פאוסט, שהעמידו את ביתם לרשות רבינו והנלוים עליו בעין יפה ובנפש חפצה ודאגו לכל הפרטים לנוחיותו ורווחתו.
(דובב שפתיים בין הזמנים תשע"ח)
