"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" (ויקרא י"א, ב')
כאשר היה סמוך ובטוח בכל הפניות ההלכתיות, אכל עוף ובשר, אך היו שנים ארוכות, שמשום מה החמיר, וממילא בכל הארוחות אכל ירקות ומוצרי חלב, ביצה ולחם, וחוזר חלילה
לאחר נטילת ידיים והמוציא, תחילה אכל את הלחם בדקדוק ובמחשבה (אכילת המוציא "בכדי אכילת פרס") ומכאן ואילך, קשה לדעת אם מחמת עיונו בתורה לא ידע כל עיקר מה מכניס לפיו, או שאיבד בכלל טעם כל שהוא באוכל, מה שהיה נראה בחיצוניות כאילו היתה לו עבודה נעלמת ועילאית בעת האוכל. אם היו מכינים לו לדוגמא, מגש עם פרוסות לחם, קוביית חמאה, סלט, ריבה, גבינה, חלב ומים וסוכר, אכל לפי מה שהיה מונח על המגש: גבינה, סיים, אכל את גוש החמאה – הכניס לפה וסיים, אח"כ סלט הירקות, לאחר מכן ריבה. ממש כך – אחד אחרי השני, מתוק או חריף. בסבלנות, בנעימות ובפשטות, מה משנה איך הויטמינים נכנסים לגוף…
כל זאת ללא גינוני פרישות ויחוד ייחודים חיצוניים, אלא ר' אברהם כמו שהוא כאילו לא קרה דבר. גם בבית אכל כך, ואף בסעודות שבת – לא לפי הטעמים וצורת האכילה המתבקשת למי שטעמו בפיו. אכל ושבע לכבוד שבת בלי להתייחס כלל לפרטי המאכלים. (ועם זאת היה משבח את הרבנית שוב ושוב "כמה שהאוכל טוב, מחזק את העצמות", "נפלא ממש" ועוד נוסחאות מעומקא דליבא).
בנוסף מעיד תלמיד מובהק: "כארבע שנים הייתי חברותא שלו, ופעמים רבות בשעת ארוחת צהריים הביאו לו אוכל חם, אך מעולם לא אכל חם. מהצד היה נראה שאין לו בכך שום כוונה, אלא פשוט אחז תמיד באמצע המהרש"א או הרשב"א ולא הפסיק ללמוד וממילא האוכל איבד את חומו. אבל יתכן מאד שהיה לו בזה דקדוק הלכה כל שהוא או שבירת תאוות האכילה וכיוצ"ב, וכדרכו להסתיר להעלים הנהגותיו בקודש.
•••
לילה אחד קרוב לחצות, הבחין אחד הבחורים כי הרב פוסע בין חדרי הפנימיה ועל פניו מתוח מבט של חיפוש. אולי עוקב אחרי בחור, שמא מחפש את אחד הבחורים – מקרה לא מצוי. השעה היתה מאוחרת. הבחור ניגש אליו בהססנות "הרב מחפש מישהו?" ר' אברהם השיב, כי עדיין לא סעד את סעודת הלילה כי אין לו מלח לטבילת המוציא, וכיצד יטול ידיים אם אין מלח?! וכעת הוא בחיפושים אחרי מלח (סיכויים קלושים).
הבחור נעמד לעזרתו לגייס את המלח הנכסף… ר' אברהם ניסה את מזלו בחדר של מגיד השיעור רי יוסף וייס זצ"ל, אולי שם יש מלח, ואכן הנה הם מצאו בארון בצידי החדר מלחיה עם מלח שהביאו ממטבח הישיבה לחדרו של הרב וייס, אלא, שבשעה מאוחרת כזו הרב וייס לא היה בחדרו, ואיך יטול את המלח ללא רשות מפורשת, שמא המלח שייך לו, ולא לראש הישיבה, כי זכה במלח כאשר הביאו לו מהמטבח את שקית המלח, ואיך יטול קמצוץ מלח ללא רשות?!… פניו היו נבוכות.
תוך כדי הבחין כי ליד המלחיה שלא עמדה יציב, מפוזר מעט מלח שנפל, את פיזור זה חפן לתוך כפו באומרו, שמעט מלח מפוזר בצורה זו וודאי מותר ליטול, כיון שבכל מקרה המלח יזרק לאשפה, והרי הוא כהפקר.
הבחור ליווה את הרב בברכת לילה טוב, ונטל כמה גרגירי מלח בכף ידו הצעירה, כדי למלוח בהם את תבשילי חייו – ללמוד ולהשכיל מדרכי רבו.
שח אחד מתושבי חדר 33: פעם הבחנתי כי בצידי השולחן נותר מאכל, שנותר מסעודת הצהריים של אמש, סידרתי את השולחן, וכמובן שהוצאתי את שיירי ארוחת צהריים של אתמול לאשפה. כאשר הרב נכנס שאל "איפה מנת האוכל שהיתה כאן?" תמהתי שהרב בכלל מתעניין באוכל, "בשביל מה הרב צריך את זה?!"
"היום ראש חודש ושמרתי את זה מאתמול, שיהיה לסעודת ראש חודש"… (כמבואר מנהג המדקדקים במשנ"ב סימן תי"ט סק"ב) התנצלתי בפניו וסייעתי לו להשיג מאכל אחר לכבוד ראש חודש…
כיון שביקש להוסיף מאכל לכבוד ראש חודש, היה יוצא לחנות לקנות דבר מה – מה שראה מול העיניים על המדף בחנות, ומה שהמוכר בחנות המכולת הציע לו. בתקופות האחרונות שתה יין לכבוד ר"ח. הוי עובדה שהוא מיהר, והמוכר הציע לו גלידה, הוא לקח שילם ויצא, הניחה בחדרו על השולחן, עלה לבית המדרש ללמוד, ושכח מהעולם ומלואו. לפני שקיעת החמה נזכר כי עדיין לא אכל את המאכל לכבוד ראש חודש, ירד לחדרו במהירות, וכמובן מצא כי הגלידה נמסה על השולחן (מפי עד ראיה).
מספרים כי פעם היתה לו כוונה להמיס את הגלידה… היה זה, כאשר אברך שובבני, הציע לו גלידה לכבוד ראש חודש, בענוותנותו לא עשה מבקשתו עסק והסכים בטבעיות האופיינית לו… האברך הביא גלידה בצלחת, ואז ר' אברהם החכים מולו, והחל בדיון מרתק בהלכה, אודות ברכה על גלידה: ממה היא עשויה ואיך המרכיבים ישפיעו על הברכה של הגלידה, האברך העמיק גם הוא איתו, ועד שהדיון ביניהם הסתיים, היא נמסה, וכך אכלה מתוך הצלחת, ושיבח את הנותן בחום על הגלידה המיוחדת שהעניק לו…
סיפרו בישיבה. כי בערב קיצי אחד הבחור שישן בחדרו אכל על שולחנו גלידה, ובדיוק באותה שעה הגאון ר' אברהם נכנס: "הגלידה נמסה, אין לי מקרר, אולי הרב יטעם גם הוא מהגלידה שקניתי" הציע לשר התורה (שובבות נעורים)… ר' אברהם לא סירב, אלא קיים בעצמו 'ונפשי כעפר לכל תהיה', ומלבד זאת, היתה לו לר' אברהם זצ"ל גאונות מיוחדת איך לא לעשות עניין מנושא האכילה, לא לעסוק סביב האוכל בגינוני פרישות ולא גינוני צדקות, אלא לתת תחושה כי האוכל אינו נושא מרכזי שיש לדון בו יתר על המידה, לאכול או לא לאכול היינו הך!… והנה גם אז, ר' אברהם המתין כאילו בדרך אגב, עד שהגלידה נמסה ואכלה, אח"כ, הבחור הגדיל להשתטות ולהתעניין "הרב, האם היה טעים?" "תמיד מה שאתה נותן לי לאכול זה טוב, וגם אתה, אבל השאלה מדוע זה היה קר?!…" – הגיב ר' אברהם בזלזול אודות הקרירות של הגלידה, תרתי משמע.
אגב, מקורביו ובני ביתו לא שמעו ממנו את המילה 'טעים' אלא טוב, מיוחד, בריא, מחזק, מצוין וכדומה.
(מתוך 'ויאמר הנני')
