היה זה יום חורפי במיוחד, גשם עז ניתך ארצה והרב והרבנית דסלר 'נסחבים' עם המזוודות בדרך. לפתע עוצרת לידם מכונית, כשהנהג הוא תלמידו, שהמפעל בו עבד נתן לו מכונית. בראותו את רבו קפץ מהמכונית, ונטל בידו את המזוודות להכניסן פנימה. אומר לו הרב דסלר: "ברצוני לשאול אותך שאלה"

 "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע… וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם… בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ" (בראשית מ"ו, א'-ה')

בתחילה כתוב:"ויסע ישראל", ולא  כתוב במה הוא נסע, באיזה כלי תחבורה, ואילו בהמשך, כשיוצא מבאר שבע למצרים כתוב שנסע "בעגלות אשר שלח פרעה". לשם מה מספרת לנו כאן התורה במה הוא נסע, וכי זה משנה אם נסע בעגלות או בכלי תחבורה אחר? איזו משמעות יש לידיעה זו עבורנו?

נראה מכאן פשט מופלא הטומן בחובו מוסר גדול ונורא:

מה באמת יעקב עושה בבאר שבע? מצינו על כך כמה דעות בחז"ל, ואחת מהן היא שהלך לקצוץ את הארזים שאברהם אבינו נטע בבאר שבע לצורך המשכן שיקימו עם ישראל במדבר. אברהם אבינו ידע שעם ישראל יהיו  במדבר, ויבנו משכן, ויצטרכו קרשים עבור הבריח התיכון, לכן הוא נטע ארזים בבאר שבע, שבהם יוכלו הנכדים שלו, עם ישראל, להשתמש למלאכת המשכן.

יעקב אבינו יודע בדיוק להיכן הולכים כעת: יורדים למצרים, לקים את ה"ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", ישהו שם כמה מאות שנים, ומשם יצאו למדבר ויבנו את המשכן. לכן, הגם שיעקב אבינו הולך לראות את יוסף, בנו החביב עליו כל כך, שלא ראהו עשרים ושתים שנה ומצפה בכיליון עיניים לראותו – אף על פי כן מאריך הוא את הדרך ועובר דרך באר שבע, לקצץ את הארזים שנטע אברהם ולהביאם עמו למצרים.

מי יודע כמה זמן לקח לו הסיבוב הזה, לעבור דרך באר שבע, וגם שם – מי יודע כמה זמן התעכב כדי לקצוץ את הארזים. זה לוקח זמן, אל תשכחו שמסור חשמלי לא היה להם… וכל העיכוב הזה היה שווה בעיניו. מדוע? כי עם ישראל צריך משכן! מוראדיג!
אמנם, הגם שיעקב עוסק כאן בדברים של קדשי קדשים, אין בעולם דבר יותר קדוש מהמשכן, מקום השראת השכינה לעם ישראל – אבל ידע שפרעה נתן לו את העגלות על מנת שירד עמן למצרים, לא בכדי שיכנס לבאר שבע, ואיך יוכל להשתמש בהן בנסיעתו לבאר שבע? אם אשתמש בעגלות של פרעה בנסיעה לבאר שבע, אמר יעקב, אעבר על איסור גזל, שואל שלא מדעת. אינני יכול לעשות דבר כזה. בשום אופן לא אסע לבאר שבע עם העגלות של פרעה!

לכן בנסיעה לבאר שבע לא כתוב שנסע בעגלות, כי אכן לא השתמש בהן לדרך זו. רק כשיצא מבאר שבע לכוון מצרים – אז כתוב: "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם.. בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אתו", כעת הוא יכול להשתמש בעגלות של פרעה.

נורא נוראות! הרגשות של גזל, הפחד להכשל!

ספרו על אחד מגדולי הרבנים, שבסעודת שבת הביאו לו את המרק. הוא אמר: "אני לא אוכל לאכול את זה". אפילו לא טעם, ככה אמר כמה פעמים. ואז שאל: "מה יש פה?"

-"גזר".

שאל שוב: "מאיפה הבאת את הגזר?". אמרו שהיה פה איזה שייגעץ, הוא זרק אבן, ושבר זכוכית, רצו אחריו והענישו אותו, לקחו ממנו את הגזר.

-"איך אני יכול לאכול כזה מרק?", שאל הרב, "הרי זה גזל עכו"ם". הוא כבר הריח במרק שיש משהו גזול, משהו לא טוב הוא לא יכול לאכול את זה.

כמה צריכים להיות זהירים שלא להכשל בעוון גזל. אדם שאינו שם לב לכך ואינו מחדיר ללבו את חובת הזהירות בממון חברו – עלול להיכשל, ובגדול! ועל זה לא מועילה תשובה, לא מועיל יום הכיפורים ואפילו לא מיתה. כדי לכפר על עוון גזל צריכים לחזור לכאן בגלגול, ה' ישמרנו!

 ● ● ●

נספר מעשה שהיה:

הרב דסלר זצ"ל, המשגיח דישיבת פונביז', הגיע מירושלים לבני ברק יחד עם הרבנית שלו. נסעו באוטובוס לתל אביב, משם בקו 54 לבני ברק, וירדו בתחנה האחרונה, שבאותם ימים, לפני למעלה מ-50 שנה, הייתה ברחוב רבי עקיבא, ליד דובק.

היה זה יום חורפי במיוחד, גשם עז ניתך ארצה. הכבישים לא היו כמו הים, אלא מלאי בוץ. וכך הרב והרבנית 'נסחבים' עם המזוודות בדרך הארוכה מדובק לישיבת פונביז'.

לפתע עוצרת לידם מכונית. הנהג היה תלמיד של הרב דסלר מישיבת גייטסהד. לפרנסתו עבד במפעל והמפעל נתן לו מכונית. בראותו את רבו קפץ מהמכונית, נטל בידו את המזוודות להכניסן פנימה, תוך שהוא קורא לעברם: "אתם וודאי צריכים לישיבה, נכון?"

אומר לו הרב דסלר: "ברצוני לשאול אותך שאלה".

– "הרב ייכנס פנימה וישאל שם את השאלות".

– "לא! ברצוני לשאול בחוץ! אני יודע שהמכונית אינה שלך אלא של המפעל, והיא ניתנה לך לצרכי מסחר, לא כדי לקחת אותי טרמפ" – – –

– "לא, זה בסדר, הרב יכול להיות רגוע, יש לי רשות לקחת אנשים"

– "ככה? אבל יש לי עוד שאלה: מי נתן לך את הרשות, בעל המפעל או זה שממונה עליך?"

התלמיד הביט ברבו בתדהמה: "הבוס של המפעל? אני לא רואה אותו בעיניים… כמובן, זה שממונה עלי – הוא נתן לי רשות!"

– "מי שממונה עליך יכול לתת לך רשות? כלום המכונית הזו שייכת לו? הוא יכול רק לתת לך הוראות!"

– "אם כן מה הרב'ה יעשה?"

– "שום דבר, אלך ברגל…". סיים הרב דסלר את הדיון. התלמיד נטל את המזוודות והרב הלך ברגל.

הפחד מחשש גזל!

גזלן הוא לא רק זה שנכנס לבית של השני ונוטל משם חפצים, או שנוטל כסף מהכיס של החבר. שואל שלא מדעת – גזלן, ולווה רשע ולא ישלם – גם הוא גזלן.

זה הגעוואלדיגער למוד שלמדנו מכאן: יעקב אבינו לא נוסע בעגלות לבאר שבע, כי לא לשם כך פרעה נתן לו אותן. הוא חשש מפני גזל.

ה' יעזרנו  להזהר כראוי שלא להכשל בעוון גזל!

(יחי ראובן –ספר בראשית)