"וְעַתָּה יֵרֵא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מ"א, ל"ג)
לכאורה יש להבין: הלא יוסף הובא אל פרעה בכדי לפתור את חלומו, ולא בכדי לייעץ לו עצות! מדוע, אפוא, חרג יוסף מתפקידו והחליט לעוץ לפרעה עצה, בדבר האופן בו יש להתמודד עם הרעב עליו מורים החלומות?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
היה זה בתקופת מלחמת העולם, כאשר שהה מרן הגרי"ז מבריסק בבית גיסו בוורשה. הגיס התגורר בקומה השביעית, ועל כן משהחלו ההפצצות – הגיע השכן שהתגורר בקומה הראשונה, גביר גדול, חסיד קרלין, והציע למרן הגרי"ז כי יעקור אל ביתו, שכן הקומה הראשונה נחשבה לבטוחה ביחס לקומות הגבוהות בהן הסכנה היתה מוחשית יותר.
מאחר ובביתו של הגביר היו כמה וכמה חדרים פנויים, קיבל מרן הגרי"ז את ההצעה בשמחה, ועוד באותו היום עקר אל ביתו.
לימים סיפר מרן הגרי"ז, כי בביתו של הגביר – היה חדר שלם מלא אוכל, בעוד למרן הגרי"ז עצמו – לא היה מאומה מלבד מעט לחם… ובכל זאת: מרן הגרי"ז – אכל בכל יום לשובע ממה שבידו, מבלי לדאוג את דאגת המחר, בעוד הגביר – חסך מפתו ממש, בשל החשש מפני התמשכות המלחמה, מצב העלול לגרום לכך שהאוכל שבמחסניו יכלה…
כאשר היה מספר על כך מרן הגרי"ז, היה מטעים ואומר: "לא מדובר היה בעם הארץ פשוט… מדובר היה באדם צדיק, תלמיד חכם אמיתי, המדקדק בקלה כבחמורה! בכדי להבין במי המדובר, די אם נציין כי ביום ראש השנה נפלה פצצה על אחד ממחסניו, אולם כאשר הגיעו להודיעו על כך, והציעו כי ימהר להציל את מה שניתן להציל – שאלני מה מותר לו לעשות, ומשהשבתי לו כי אסור לו להציל ביום טוב מאומה – לא ניכר על פניו כל צער! אם אסור – אז אסור!
"ובכל זאת, כאשר היה מדובר על האוכל – יהודי זה נהג בחסכנות וקימץ מפתו ממש, תוך שהוא מחשב שוב ושוב את חשבונות העתיד… אין דרך אחרת להסביר זאת, מלבד העובדה שלפעמים נותנים לאדם עשירות – אך לא מניחים לו ליהנות ממנה!"…
כך הטעים מרן הגרי"ז, ומכאן, נוכל למצוא אף תשובה לשאלתנו:
שכן הנה, בחלומו ראה פרעה: "וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר, רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר, וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר". ולכאורה, יש להבין: למה מרמזת העובדה שהפרות רעות המראה, המרמזות על שנות הרעב, נעמדו לצידן של הפרות הבריאות המרמזות על שנות השבע?
הלא למעשה, על פי פתרון החלום, לא היתה צפויה כל נקודת זמן בה ישמשו הרעב והשבע בערבוביה! בתחילה – אמורות להיות שנות שבע, ולאחריהן – שנות רעב! אם כן, היה מתאים שבשעה בה תעלינה הפרות הרעות מן היאור – הן תתפוסנה את מקומן של הפרות הבריאות, ולא תצטרפנה אליהן!
ובכן, מכך הסיק יוסף, כי בדיוק כפי שהפרות רעות הבשר נעמדו לצידן של הפרות הבריאות, כך גם תשפענה שנות הרעב על שנות השבע! אמנם תפקודנה את מצרים שבע שנות שבע, אולם המצרים לא יוכלו ליהנות מהשפע הרב – שכן יהיה עליהם לאגור אותו עבור שנות הרעב הצפויות לבוא, וכך, במידה רבה ניתן לומר, שהרעב והשבע אכן ישמשו זה לצד זה…
נמצא, אפוא, כי הצעתו של יוסף לפרעה לא היתה בגדר עצה טובה המנותקת מפתרון החלום, אלא חלק בלתי נפרד מעצם הפתרון, שכן גם הפתרון הזה – נרמז בחלומו של פרעה!
ואכן, לאחר שסיים יוסף להציג את פתרון החלום בפני פרעה, ואף את עצתו בדבר הדרך בה ניתן להתמודד עם הרעב הצפוי – נאמר בפסוק: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ", ופירש אונקלוס: "ואמר פרעה לעבדוהי הנשכח כדין גבר די רוח נבואה מן קדם ה' ביה". ולכאורה, היכן מצא פרעה בפתרונו של יוסף שמץ של נבואה?
אולם על פי האמור נראה לומר, כי הנה בעת שסיפר פרעה את חלומו ליוסף – הוא אמר לו: "וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ. וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת". כלומר: הוא השמיט לחלוטין את העובדה שהפרות רעות הבשר נעמדו לצידן של הפרות הבריאות…
נמצא, אפוא, כי לא זו בלבד שיוסף פתר את חלומו של פרעה כפי שהוא סופר לו, אלא שהוא פתר אף את אותו החלק בחלום שלא סופר לו! ובכן, בכך – ראה פרעה אות ומופת לרוח הנבואה השורה על יוסף!
***
"וְעַתָּה יֵרֵא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מ"א, ל"ג)
לכאורה יש להבין: מדוע הציע יוסף לחפש דווקא אדם חכם ונבון, שיאסוף את תבואת מצרים בשנות השבע? הלא לשם כך, בפשטות, לא נדרשה פקחות מיוחדת! ניתן היה להסתפק בכל סוחר תבואה מן השורה, או לכל היותר – באדם דייקן ואחראי! אולם מה עניינן של חכמה ותבונה עם התפקיד המדובר?
את התשובה – נבין באמצעות המעשה הבא:
היה זה באחד החורפים הקשים ביותר שפקדו את העיר לודז', כאשר נכנס רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, רבה של העיר, לעובי הקורה – והתגייס לעזרתם של עניי העיר. לשם כך, הוא עלה למעונו של הגביר פוזננסקי, גדול עשירי פולין, בכדי להתרימו למען אחיו היהודים הקופאים בקור.
משהגיע רבי אליהו חיים אל ביתו של פוזננסקי, הבחין בו שומר הסף, ומיהר לקרוא לבעל הבית – אשר עזב תיכף ומיד את טרקלינו המוסק, ובעודו לבוש בבגד ביתי קליל – מיהר לקדם את פני רבה של לודז', אשר מצידו, החל מתאר את סבלם של עניי העיר הקופאים מקור בחורף הנורא…
הרב, עטוף היה באדרת פרווה, אולם הגביר, שכאמור, יצא מביתו במרוצה בעודו לבוש בבגדים קלילים – החל מרגיש איך הקור חודר לעצמותיו… לפיכך, פנה הגביר אל רבי אליהו חיים, והפציר בו כי ייכנס אל הבית המוסק, שם יוכלו להמשיך ולנהל את השיחה בנחת…
אולם הרב מייזל התעלם מבקשתו של הגביר, והמשיך לתאר את סבלם של העניים, תוך שהוא מפרט ויורד עד לעומק העניין בנחת, במשך שעה ארוכה, עד שפנה אליו הגביר ואמר לו: "רבי, אין בעיה, אני רוצה לתרום, אבל פנקס ההמחאות נמצא בלשכתי! הבה נכנס אל הבית ואמסור לידו של הרב המחאה הגונה!"…
רק אז ניאות הרב, ונכנס עם הגביר אל לשכתו, שם מיהר הגביר לרשום המחאה בסכום נכבד, למסרה לידו של הרב, ולהתקרב אל האח הבוערת – בכדי להפשיר את עצמותיו הקפואות… בעודו מחכך את ידיו זו בזו, שאל את הרב בשיניים נוקשות: "מדוע עמד הרב בחוץ והניח לי לקפוא בקור? האם לא יכולנו לנהל את השיחה כאן, בלשכה המוסקת?".
חייך רבי אליהו חיים והשיב: "פשוט מאד, ידידי… אילו היינו נכנסים אל החדר המוסק, ושם הייתי מנסה לספר לך על העניים הקופאים בקור – לא היה סיכוי שתבין… הרי מעולם לא הרגשת את טעמו של הכפור, ופשוט לא היה לך מושג על מה אני מדבר… השבע – אינו יכול להרגיש את מצוקתו של הרעב! לעומת זאת כעת, לאחר שחשת את מוראותיו של הכפור על בשרך – יכולת להבין למצוקתם של העניים, ותרומתך הייתה בהתאם!"…
ומכאן תשובה לשאלתנו, כפי שמבאר הגאון רבי שלמה בלוך זצ"ל:
שכן הנה, את הפסוק (להלן פסוק מ"ז): "וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים" – מפרש רש"י: "לקמצים – קומץ על קומץ יד על יד היו אוצרים". כלומר: בשנות השבע – נדרשו המצרים לנהוג בקמצנות ובחסכנות רבה, וממש לאסוף כל גרגיר של תבואה – מבלי לזלזל אפילו בכמויות הקטנות ביותר!
את זאת, לא יכול היה לעשות, אלא אדם שהוא בבחינת 'חכם הרואה את הנולד', כלומר: מי שיכול לראות את העתיד לבוא – כאילו הוא לנגד עיניו ממש, ולחוש כבר כעת, בשנות השבע, את מצוקת הרעב… כל אדם אחר – היה עלול בהחלט להקל ראש במלאכת איסוף התבואה, להתרשם מהשפע שהוא רואה לנגד עיניו, ואת התוצאות – היו מגלים הכל בשעת האמת, בהגיע הרעב…
***
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹקים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (מ"א, ל"ט)
הרי לנו דבר פלא: כאשר יוסף פותר את חלומותיו של פרעה, תוך שהוא מבהיר, כי הצלחתו בפתרון החלומות אינה נזקפת לזכות עצמו אלא לזכות אלוקיו – פרעה ממהר להכיר באלוקי יוסף, ומכריז: "אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת"… לעומת זאת, מעט יותר ממאתיים שנה מאוחר יותר, יושב על כס המלכות במצרים פרעה אחר, אשר גם בראותו אותות ומופתים גלויים – הוא אינו מוכן בשום אופן להכיר באלוקי העברים, ומתריס (שמות ה', ב'): "מי ה' אשר אשמע בקולו"!
והרי זה פלא: מה גרם לפער הקיצוני כל כך בין 'פרעה' ל'פרעה'?
את התשובה, נבין על פי המעשה הבא:
היה זה בירושלים של לפני כמאה שנה, כאשר בנקאי יהודי בשם רבי מאיר המבורגר, העניק לשכנו הערבי הלוואה בסכום עתק, של מאתיים וחמישים נפוליוני זהב.
למעשה, בין רבי מאיר ובין שכנו הערבי – היו זה מכבר יחסי כבוד ושכנות טובה, והוא אף רחש לו אמון רב על סמך נסיון העבר… ובכל זאת, כאשר הגיע השכן הפעם, וביקש את הסכום העצום לו היה זקוק בדחיפות – היסס רבי מאיר. כיצד יוכל להפקיד סכום עתק שכזה בידו של הערבי, וזאת אפילו מבלי שיעמיד ערבים על הלוואתו?
מאידך, הרהר רבי מאיר בכך, שאילו יטיל צל של פקפוק בישרו של השכן – עלול הלה להיפגע עד עמקי נשמתו, מה שעלול לסכן את יחסי השכנות הקרובים… הוא אף הזכיר לעצמו, כי עד כה – הלווה לא פעם כספים לשכנו, והלה תמיד פרע את הלוואותיו במועדן… אמנם לא היה מדובר בסכומים גבוהים כל כך, אך ככלות הכל: הלה הוכיח את יושרו ואת האמון שהוא ראוי לו…
כך, בסופו של דבר, הכריע הצד השני את הכף, ורבי מאיר שלשל את הסכום לידיו של הערבי, אשר התחייב להשיבו עוד באותו היום. אולם באותו היום, וגם למחרת – לא נראו פניו של הערבי, ואילו ביום השלישי, כאשר ניגש אליו רבי מאיר, ובירר בעדינות מתי בכוונתו להשיב את החוב – התכחש הלה להלוואה כולה, וטען כי רבי מאיר בוודאי חומד לו לצון… "מעולם לא לוויתי ממך סכום שכזה!", טען הערבי הרמאי בלהט.
רבי מאיר, שפיקח היה, הבין מיד כי נפל בפח… מאחר ושטר לא נחתם, ועדים לא היו להלוואה – לא הייתה לו כל דרך לתבוע את הערבי לדין, ועל כן, לא נותר לו כי אם למהר ולהחיש פעמיו אל ביתו של רבי לייב דיין, מתלמידי חכמיה הבולטים של ירושלים שבאותם הימים, אשר נודע בפקחותו הרבה ובהתמצאותו ברזי העולם, אולי ואולי תהא בפיו עצה הוגנת בעבורו, אשר יהא בה כדי להציל את ממונו…
רבי לייב, הקשיב לסיפורו של רבי מאיר ברוב קשב. לאחר שהרהר בדבר, הרגיע את רבי מאיר והורה לו בדיוק מה לעשות… כך, שעה קלה מאוחר יותר, עשה רבי מאיר את דרכו אל ביתו של הקאדי המוסלמי, וסיפר לו את הסיפור כולו, מראשיתו ועד סופו… "אין לי איך לעזור לך!", הבהיר הקאדי באדישות, תוך שהוא מניד בראשו בצער מעושה, ואילו רבי מאיר – קם ממקומו והתכונן לעזוב את החדר, לא לפני שהשאיר אחריו צרור גדוש במצלצלים…
"לא! אינני לוקח בשום אופן!", נזעק הקאדי, אולם רבי מאיר עשה בדיוק כפי שהורה לו רבי לייב: הוא התעלם ממחאותיו של הקאדי ועזב את המקום במהירות, מותיר את הכסף מאחור… למותר לציין, כי בעל הבית לא יצא לרדוף אחריו ולהשיב לו את כספו…
מביתו של הקאדי, מיהר רבי מאיר והחיש פעמיו אל ביתו של שכנו הערבי, עמו פתח בשיחה כאילו לא אירע דבר… לפתע, בתוך כדי הדברים, הפטיר רבי מאיר ואמר לערבי: "ראה נא… ברור לי שלא גנבת את כספי מתוך רוע לב, אלא בשל מצוקה קשה… לכן, יש לי הצעה בעבורך: אני מוכן לקנות ממך מחצית מחלקך בעולם הבא – בתמורה לכל סכום ההלוואה! כך, מצפונך יהיה נקי, ואתה תדע שקיבלת את הכסף ביושר!".
לשמע ההצעה, לא ידע הערבי את נפשו מרוב אושר… וכי מה לו מחלקו לעולם הבא? העיקר שמאתיים וחמישים הנפוליונים יישארו בכיסו, וליהודי לא תהיה כל תביעה כלפיו! בו במקום נחתם, אפוא, שטר המכירה, כאשר שני הצדדים יוצאים מרוצים וטובי לב…
מספר ימים לאחר מכן, פגש רבי לייב כביכול 'במקרה' את הקאדי, וסיפר לו אודות המשך השתלשלות סיפורו של רבי מאיר הבנקאי… הוא אף ציין, כי הערבי מכר בתמורה לסכום החוב מחצית מ'זכויותיו' בעולם הבא… ואילו הקאדי? הוא הבין בדיוק מה עליו לעשות… "אל דאגה! יהיה בסדר!" אמר, ועוד באותו היום הזעיק את השכן הערבי אל ביתו…
"חלום חלמתי", פתח הקאדי וסיפר מיד כאשר נכנס הערבי אל ביתו, "ובחלומי – הנה אתה מת, אולם בשמים מסרבים להכניס אותך לגן עדן, משום שמכרת את חלקך ליהודי, ואף חתמת על כך בשטר! דע לך, כי לא אסכים לעבור על בזיון שכזה לסדר היום… אם לא תסדר את העניין עוד היום, אגזור עליך חרם חמור!", הבהיר הקאדי בסבר פנים זועפות.
ובכן, כלום נותרה לערבי ברירה? בצער רב הוא נאלץ לשוב אל רבי מאיר, ולפרוע את ההלוואה כולה עד לפרוטה האחרונה – בכדי לקבל בחזרה את שטר המכירה…
ואנו על פי דרכנו למדנו, כי אצל הגוי – ישנו רק דבר אחד בעל ערך: הכסף! בעבור כסף – מוכן הוא למכור את כל ערכיו ועקרונותיו, ובכלל זאת גם את אמונתו!
ומכאן תשובה לשאלתנו כפי שמבאר רבי יעקב ניימן:
הדברים שאמר יוסף לפרעה, ברוח אלוקים – מצאו חן בעיניו, משום שהם בישרו על כך שהוא עתיד להתעשר ולהרוויח הון תועפות… משום כך קיבל פרעה את דבר האלוקים והכיר בו בשמחה, שהרי אלוקים כזה, שעושר בחיקו – הוא מוכן לקבל ברצון!
לעומת זאת, פרעה שהיה בימי משה – ניצב מול דרישתו של אלוקי העברים, לשחרר אומה שלמה שהיתה משועבדת לו, ובעצם, לוותר על הון רב ועשירות מופלגת שזכה להם בעטיים של ישראל… ובכן, באלוקים שכזה – לא חפץ פרעה, ומיד הכריז: "מי ה' אשר אשמע בקולו"!
(מתוך הספר 'ללמדך')