"וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר" (בראשית ל"ט, כ')
לקחתי על עצמי לדאוג לאספקת המים בדליים ממבקע-הקרח שעל נהר קאזאנקה. היתה זו עבודה המיועדת לפחות לחמישה בני אדם. אבל השתדלתי להצליח לעשותה לבדי, שכן, הדבר היה כדאי לי. בעבודה זו לא הייתי תלוי באיש, והייתי מרוצה מהעניין. אם הספקתי ביום שישי לפני שקיעת החמה להביא כמות מים עד לחצות יום השבת, הרי שנותר לי לדאוג למים רק לזמן שמחצות היום ועד למוצאי שבת. האסירים היו עוזרים לי בכך בעבור שלושה-חמישה רובלים ממעט הכספים שאשתי הצדקת היתה מביאה לי, או בעבור מנת לחם…
קשה לומר כי במחנה שררה אווירה של ידידות ורוח טובה. רבים היו המתנכלים לי, אך אחד הפושעים, אדם בשם אוברוב, הגדיל לעשות ופשוט הפך את חיי לבלתי נסבלים. לפעמים הגעתי ממש לכדי ייאוש כתוצאה מתעלוליו השטניים. האיש היה כבן ארבעים, ולא היתה זו הפעם הראשונה בה היה בכלא. מעבר לכך לא ידוע לי דבר על עברו, ואין לי מושג מדוע כה להוט היה למרר את חיי. ולמעשה, אין זה משנה לעצם העניין.
באחד הימים שם לב לכך, שהמקום מאחורי הווילון יקר לי, וכי אני מתפלל שם. אוברוב מיהר לשבור את המוט, שעליו היה הווילון תלוי, ולמעשה פגע בציפור הנפש שלי! היה זה נורא: לא נותר לי מקום ללמוד, גם לא מקום להתפלל בו.
במחנה עסק אוברוב בתיקון כלי עבודה. כאשר הייתי מוסר לו כלים לתיקון, היה מביא אותם להנהלה באומרו: "הנה, נתנו לזילבר, אך הוא זרק ושבר אותם". היו פעמים בהן שבר הוא עצמו את המטאטאים שלי, השליך את השברים על הגג, ואחר כך הטיל עלי את האשמה. בקיצור, האיש חיפש כל הזדמנות כדי להזיק ולהציק לי.
היה זה באחד מימי שישי, כאשר ניגש אלי ובפיו הצעה מפתיעה: "שמע, הרי מחפש אתה בכל שבת אנשים שיביאו מים במקומך. ובכן, מהיום אני אביא מים במקומך בכל שבת. רק תלה כאן את המפתח של המרחץ ואני אפתח ואעשה הכל!". אחד היהודים, שנכח במקום ושמע את הדברים, צחק: "הוא ודאי חושב כי המפתח עצמו מוקצה".
אך למרבה הפלא – אוברוב מילא את הבטחתו. עד לעזיבתו את המחנה לא הייתי צריך עוד לבקש טובות בשבת. תמיד דאג להביא מים ולשטוף את הרצפות. אני, כמובן, שילמתי לו בעבור העבודה.
מה גרם לו להשתנות? מעולם לא שאלתי. אך האחרים היו סקרנים וההינו לשאול אותו. התברר, כי מישהו נגלה אליו בחלומו והזהיר אותו, כי אם אינו רוצה לגרום לעצמו צרות – עליו לשנות את גישתו כלפי האסיר זילבר. ובמקום להזיק לו, עליו להיטיב עימו…
החלום השאיר רושם כה עז על אוברוב, עד שפעם הסתכן ממש עד כדי מסירות נפש. היה זה בעת שנתנו חיסון לכל האסירים. כאסיר מנוסה הניח אוברוב, כי החיסון עלול לסכן את בריאותו, וסירב בכל תוקף לקבלו. בתחילה ניסו לשדלו, אחר כך צעקו וזעמו ואף איימו להכניסו לצינוק – אך הוא בשלו.
כאשר התהליך כבר עמד להסתיים, הגיע האיש פתאום ואמר: "טוב, חסנו גם אותי".
האסירים התפלאו ושאלו: "מדוע שינית את דעתך?"
"נזכרתי כי מחר שבת!"
ומה הקשר בין שבת לחיסון? ובכן, הוא לא רצה להעביר את השבת בצינוק, שהרי בכך יפר את הבטחתו להביא מים ולשטוף את הרצפות. האין זו מסירות נפש?
הכל נהגו לכנותו בכינוי ילדותי "פדקה", למרות היותו כבר כבן ארבעים. היתה זו תקופת מאסרו השביעית! האיש היה פיקח באופן נדיר, היטיב להבין בבני אדם, ביחסים בין אנשים, ובכלל – התמצא בכל הנושאים. בפסח מכרתי לו את החמץ. מסרתי לו את כל הצנימים שהיו ברשותי וברשות אסירים יהודיים אחרים והסברתי: "אסור יהיה לנו במשך שמונה ימים להשתמש בלחם. אנו מוכרים לך את כל מה שיישאר בידינו עד לתחילת החג. תן לנו מקדמה".
לא היה ברשותו כסף, על כן נתתי לו חצי רובל והוא מסר לי אותו בתור מקדמה. הכל נמכר כדת וכדין. ובנוסף, הוא קיבל את מכסות הלחם של חמישה עשר אנשים למשך שמונה ימים. אין ספק שהוא שמח בכך. במשך כחצי שנה נהניתי מעזרתו של האסיר אוברוב – עד לשחרורו.
שמיני עצרת
בתקופה הראשונה לעבודתי כנושא מים במחנה העבודה, לא נתתי דעתי לידיים או לבגדים שנרטבו. הקור בחורף הגיע עד לשלושים מעלות מתחת לאפס, והמים, שנשפכו על הידיים, קפאו מיד. עור הידיים נסדק, הפצעים לא הגלידו והכאב היה כה גדול, עד כי היו רגעים בהם תהיתי אם בכלל יישארו לי ידיים… ובכל זאת, המשכתי לשאת את דליי המים בחריצות מרובה, שהרי בעבור זה קיבלתי מתנה יקרה – את השבת.
ליל שמיני עצרת. היה זה בעת החורף הרוסי, אם כי הכפור העז עדיין לא היה בשיאו. לפתע נתקפתי בכאבים כה חזקים בידיים וברגליים, עד כי היום, לאחר שחייתי שנים לא מעטות ועברתי חוויות כה רבות, אוכל לומר כי במשך כל ימי חיי (עברתי התקף לב וגם ניתוח לב), לא סבלתי מכאבים איומים שכאלו. חששתי כי מדובר בשגרון (ראומטיזם) חריף. האם אישאר נכה לכל החיים?
התקפת הכאב פקדה אותי בהיותי בחוץ, ואך בקושי הצלחתי לשאת את רגלי ולהגיע, במאמצים עילאיים, עד לצריף. הצריף היה מוסק באמצעות רדיאטור. נכנסתי פנימה, חיבקתי את הרדיאטור בידי, הנחתי עליו רגל וכך "שכבתי" עד הערב. רק אז נזכרתי כי שמיני עצרת היום! והרי צריך לשמוח, לרקוד! לרקוד כמובן לא אוכל, אך לשיר – חייב אני!
יחד איתי ישב "שותפי לעבירה", משה נרודוביץ'. הוא היטיב לשיר, ואני הצעתי לו: "הבה נשיר ניגון כלשהו". הוא פצח בשירה, ואני הצטרפתי אליו. הכל הסתכלו עלי כעל אדם שנסתתרה בינתו: מדוע הוא שר? מהי הסיבה לשמחתו? וכל זאת בעודו שוכב על הרדיאטור! ברוך ה', לאחר שלושה שבועות הלכו הכאבים ונחלשו, ולאחר תקופה מסויימת חלף הכאב לגמרי! ניסים ונפלאות! ואני חשבתי לתומי, כי כך יישאר מצבי כל החיים.
חנוכה
חג החנוכה הלך והתקרב, והשאלה שהעסיקה אותי כל העת היתה – היכן אוכל להשיג נרות חנוכה. חיפשתי בנרות, מי יוכל לעזור לי? לבסוף מצאתי צייר יהודי מווילנא, אשר היה אומנם מקורב להנהלה ונחשב למלשין בעיני הבריות, כך שהיה מסוכן לפנות אליו, אך עלי עשה הוא רושם טוב והחלטתי לספר לו על חנוכה.
דוברוביצקי, זה היה שמו של האיש, לא ידע מאומה על היהדות והתלהב לשמע דברי. הוא עבד בק.ו.צ'. (מחלקת התרבות והחינוך), והצליח להשיג שם נר גדול. כשהביא לי את הנר, חילקתי אותו לשמונה חלקים, בעודי מחשב שכל נר ידלק במשך חצי שעה. הצלחתי להכין נר אחד לכל אחד משמונת ימי החנוכה. ואם כי נוהגים להוסיף נר בכל אחד מימי החנוכה, כך שביום השמיני מדליקים שמונה נרות, הרי שעל פי ההלכה די בנר אחד לכל יום.
עכשיו עמדה על הפרק השאלה – היכן להדליק? מה לעשות כדי שלא יבחינו בנר? על הבערת אש במחנה העבודה חל איסור חמור. המפקח היה נוהג להיכנס לתאי האסירים בכל רבע שעה, ואילו הנרות צריכים לדלוק לא פחות ממחצית השעה. מה לעשות?
לאחר מחשבה החלטתי להדליק את הנר במרחץ המחנה.
במחנה העבודה היו שני מרחצאות. הבאתי לשם מים נקיים, הוצאתי את המים המשומשים ושטפתי בהם את הרצפה. במרחץ נהגו לרחוץ רק את פלג הגוף העליון, ולכן מותר היה להדליק שם נרות. אספתי את כל חמישה עשר היהודים לאותו מרחץ, נעלתי את הדלת ושפכתי את המים שבדלי את הרצפה. כעבור רבע שעה דפק המפקח על הדלת, שהרי גם למרחצאות נכנס ארבע פעמים בשעה. אמרתי לו: "סליחה, אני שוטף את הרצפה. ובדיוק ברגע זה שפכתי מים – לא תוכל להיכנס. חכה עוד רבע שעה".
במשך אותה רבע שעה הצלחתי לקיים "פרסומי ניסא" – פרסום הנס, שהרי לשם כך אספתי את הקהל. סיפרתי להם על נס פך השמן במקדש ועל מצוות החנוכה. בצורה זו הצלחתי לקיים הדלקת נרות בשמונת ימי החנוכה – לפי ההלכה.
(מתוך הספר 'להשאר יהודי')
1/182