כהפרש האור מן החושך
לפעמים אדם אומר: 'כעת קשה לי לעשות תשובה, אני אעשה תשובה אחר כך'. מעורר ה'פלא יועץ' שתשובה קטנה כעת, היא כהפרש האור מן החושך, וטובה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בימים אלו מימים שלמים בשאר הימים!
ולכן גם אם קשה, כדאי מאוד מאוד להתאמץ ולנצל את ההזדמנות הנפלאה שה' נתן לנו. כל רגע ביום כיפור צריך להיות מנוצל לתפילה ותשובה. אפשר לנצל את הרגעים הפנויים על ידי אמירת תהילים. השל"ה הק' אומר שמעלת התהילים היא שיש בזה גם לימוד, גם הילול לה', וגם בקשה.
יום הכיפורים – ים של רחמים
באהבת ה' את ישראל, נתן לנו יום אחד בשנה אשר כולו רחמים. וכפי שהתבטאו הגדולים, ביום הכיפורים הקב"ה משפיע עלינו 'ים של רחמים'!
כתוב בזוהר הקדוש (מתורגם מארמית): 'מתוך אהבה שאהב הקב"ה את ישראל נתן להם יום אחד בשנה לטהרם מכל חטאיהם, שיהיו זכאים בעולם הזה ובעולם הבא. ובו ביום, הקדוש ברוך הוא יושב בכיסא הקדוש של רחמים, ובכיסא ותרנות, ומוחל עוונותיהם של ישראל'.
ישנה ידיעה שמאד חשובה לנו. הגר"א אומר שביום הכיפורים נוהגת המידה של " 'וחנותי את אשר אחון' – אע"פ שאינו הגון 'ורחמתי את אשר ארחם' – אע"פ שאינו כדאי" (ברכות ז'). משמעות הדברים, שגם כאשר התשובה שלנו איננה שלימה, הן בענין של החרטה והן בענין של קבלה לעתיד, אעפ"כ ביום הכיפורים שנוהגת בו המידה של "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם", יש תקווה שהקב"ה יקבל את תשובתנו.
יש מפרשים "וחנותי את אשר אחון" – שאף שהקב"ה יודע שהאדם העושה תשובה לא יעמוד בתשובתו וישוב ויחטא, אעפ"כ הוא סולח לו, והיינו "וחנותי את אשר אחון"- אני חונן גם את מי שאצטרך לחון עוד… וכן מורה גם המטבע של ברכת "חנון המרבה לסלוח", שהקב"ה מרבה לשוב ולסלוח.
ביום הכיפורים ישראל דומים למלאכי השרת
ביום הכיפורים ישנם רחמים כה גדולים, עד כדי שכאשר אנו מדומים במידת מה למעשי המלאכים ע"י שלא אוכלים ושותים, ושלום בינינו, כבר הקב"ה מחשיב אותנו כאילו אנו מלאכים!
וכדאיתא בפרקי דר' אליעזר (פמ"ו) "ביום הכיפורים אומר השטן לקב"ה, ישראל דומים למלאכי השרת, מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתייה, כך ישראל אין בהם אכילה ושתייה. מה מלאכי השרת שלום ביניהם, אף ישראל שלום ביניהם. והקב"ה מקבל עדותו של השטן ומזכה את ישראל".
מבואר בזה עד היכן גודל רחמי ה' עלינו ביום הכיפורים, שכבר בהידמות מועטת למלאכים, הקב"ה מרחם עלינו ומזכה אותנו!
ענווה
איתא בגמ', משמת רבי בטלה ענוה. המשגיח היה מיחידי הדור בענוה טהורה ואמיתית, מי שעמד על ידו – קטן כגדול – הרגיש שהוא מחשיבו ומכבדו כחבר ורע ממש. ואמנם מגודל קדושתו ורוממותו, היתה במחיצתו הרגשה של יראה והכנעה עם רוממות נפלאה, אך המשגיח מצדו התנהג עם כולם שווה בשווה.
התבטלותו של המשגיח לגדולי ישראל היתה מופלאה, כל פעם שנכנס למעונם היה מחזה מרטיט, לראות כיצד התלבש באימה ויראה ממש, היה מכונס תוך עצמו ובקושי הוציא הגה מפיו, ואף שגדולי ישראל נכנסו עמו בדברי תורה, היה יושב בהכנעה עצומה ושותק, ולבושתינו- בעיקר המלווים ובני הבית היו המדברים…
לפני שנים בודדות נכנס המשגיח בחול המועד פסח, למרן רה"י הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל לביקור חג, וראש הישיבה העניק לו את ספרו 'ימלא פי תהלתך'. בעשרת ימי תשובה – כמה חודשים לאחר מכן – מסר המשגיח שיחה בבני ברק, ולאחריה נכנס לרבנו רה"י לקבל את ברכתו לגמר חתימה טובה, והניח את ספרו 'לעבדך באמת' (שהקריא ממנו בשיחה) על השולחן. אחד מבני הבית שחשב שבכוונתו של המשגיח להעניק את הספר לרה"י – ובפרט אחרי שרה"י העניק לו את ספרו בחוה"מ פסח, קירב את הספר לרה"י. משהבחין בכך המשגיח נטל בזריזות את הספר לידיו, ויהי לפלא. כשיצאנו שאלתי את המשגיח מדוע התנגד כל כך לתת את הספר לרה"י, ואף על פי שלא היתה בתחילה בכוונתו לתת, אך לאחר שפלוני טעה וכבר נתן, מדוע כל כך הזדרז ליטול בחזרה? המשגיח הסתכל בפני כלא מבין את השאלה, ואמר לי בתמיהה: "שאני אתן מתנה לגדול הדור?!"…
סיפר לנו תלמידו מקורבו, רבי אליהו שלזינגר שליט"א: "היה זה בערב יום כיפור, ליוויתי את המשגיח לבית הטבילה לקדש את גופו לקראת היום הקדוש. בדרך דיברנו על עניין הלכתי כל שהוא, ורבינו אמר 'הלא דבר זה מפורש במשנה ברורה'. במוצאי היום הקדוש, בעוד אנו אורזים מזוודותינו לנסיעה הביתה, המשגיח עדיין עמד לבוש לבן, נשען על מעקה בימת ארון הקודש, כשלפניו עוברים עמך בית ישראל להתברך. מאוחר מאוד יצא המשגיח לביתו, כשהוא נשען על בחור, וצועד לכיוון ביתו כשהוא חלש ויגע מהצום ועבודת יום הכיפורים, נראה כמלאך ממש. אולם לפתע עצר וחזר לישיבה, וביקש לקרוא לי. תמהתי מה דחוף לרבינו כעת, כשהוא בחולשת הצום, לשוב לישיבה ולקרוא לי. באתי בבהילות, ואז רבינו אמר לי דבר שלעולם לא אשכח: 'דיברנו אתמול בדרך למקווה על הלכה מסוימת, ואמרתי לך שזה מפורש במשנה ברורה, אז תדע שטעיתי, זה לא מפורש, אלא רק רמוז במשנה ברורה, כל טוב בחור יקר'… המשגיח המשיך ללכת לביתו, ואני עמדתי עומד נפעם ומביט בדמות המתרחקת של איש האמת!".
ביחס לכל הסגולות וההבטחות המתפרסמות מזמן לזמן, היה אומר המשגיח: שבוודאי זה יכול להועיל, אבל זאת בתנאי שאדם יעשה גם מצדו מה שהוא יכול לעשות. לדוגמא: יש הבטחה שמי שדואג לבניו של מקום הקב"ה ידאג לבנים שלו, זה נכון, אבל בתנאי שהוא מצדו מנצל את הזמן שיש באפשרותו ועושה מצדו את כל יכולתו לחינוך הילדים, אז גם יהיה לו סייעתא דשמיא מיוחדת לחינוך הילדים, אבל שאדם יזלזל בתפקידו בחינוך הילדים, ויסמוך ע"כ שדואג לבניו של מקום, זה בוודאי לא יתכן.
המשגיח היה רגיל לספר מעשה שהיה עמו שמהווה דוגמא לגישה שכלית. כשלמד בישיבת סלבודקה, הוא שאל פעם את רה"י ר' אייזיק זצ"ל האם ללכת לסעודת פדיון הבן. שאל אותו ר' אייזיק מדוע הוא רוצה ללכת? והשיב שהוא שמע שזה מכפר עוונות. ר' אייזיק בחכמתו הקדים ושאל – איזה עוונות יש לך? והשיב- ביטול תורה, אמר לו ר' אייזיק: "עם ביטול תורה אתה רוצה לכפר על ביטול תורה?!"
נחרט בליבי מעשה שהיה בליל ערב ר"ה. סיכמתי עם המשגיח להיפגש בשביל לדון על כמה נושאים, וכשבאתי ראיתי שהמשגיח טרוד מאוד ואינו מצליח להתרכז עמי. המשגיח היה בחרדה נוראה וממש לא היה אפשר לדבר עמו. שאלתי אם קרה משהו? ואמר שהתעורר לחשוב במה שיש אומרים שההבטחה שיצאו ישראל זכאים בדין נאמרה רק לרבים, והיחיד אינו מובטח- וע"כ הוא מאד חרד מן הדין, המשגיח פתח את הטור והחיי אדם ועוד ספרים, ולמד את הסוגיא מחדש, עד שהגיע להכרעה כדעה המקובלת שגם היחיד, עם תשובה ומעשים טובים מובטח שיזכה בדין. לפתע אורו עיניו של המשגיח וזרח מאושר, ואמר בהתרגשות גדולה – הם לא צודקים… ואז אמר לי במצב רוח מרומם- עכשיו אפשר לעשות הליכה… (הלכנו כל יום לצורך בריאות), היה מבהיל לראות איך שבשעה שבשכל חשש שאינו מובטח בדין- היה נתון בפחד נורא שקשה לתארו… אך באותו הרגע שהחליט שהיחיד מובטח שיזכה בדין – נהיה בשמחה עצומה… – כח שליטת השכל על הרגשות!
(הרב ארנפרוינד מתוך עבודת הימים הנוראים במשנתו של מרן המשגיח רבי דב יפה זצוק"ל)
1/262