"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת" (בראשית ד', ז')
"יראת שמים", מאי משמע?
הגמרא "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
מהי חומרת העוון של האומר 'אחטא ואשוב'?
יהודי כזה, היה ר' שמשון אומר, אין לו בעיה עם עצם החטא, שעמו הוא בהחלט מסוגל להתמודד. אלא עם הבעיה הצדדית של העונש הכרוך בעקבותיו. החטא בעיניו איננו מפריע בחיי היום-יום, ורק עם העונש שיבוא עליו הוא אינו יכול להסתדר. ובכן, הוא מצא פתרון: התשובה.
היהודי הזה הוא במצב איום ונורא, הוא אינו מכיר בכך שהחטא עצמו הוא הרס וחורבן, ומעשה עבירה הוא הנפת חרב-מוות על עצם החיים. בדין הוא אפוא ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
רסיסי הבקבוק
כאשר כזה הוא המבט, הרי הפחד מפני עבירה הוא ממשי וקרוב אל הלב. בניין או חלילה הרס, כפשוטו. ממילא חרד הלב מפני נדנוד חטא העלול להביא עליו חורבן.
שתי תלמידות בבית ספר מסוים נכשלו פעם בדיבורים בלתי ראויים, ומורתן עמדה בפני דילמה- כיצד עליה להתייחס אל המקרה באופן שיבהיר היטב את חומרתו בעיני הבנות הללו עצמן, כמו גם בעיני שאר בנות הכיתה. היא שלחה את השאלה לרבי שמשון, ובמקום שיורה לה את הדרך שבה תפעל היא, ביקש לבוא ולדבר בעצמו בפני בנות הכיתה.
עד מהרה חלף קול הברה בין התלמידות: רב בשם 'פינקוס' יבוא היום להרצות לפניהם. הדבר אירע לפני עשרות שנים, בטרם יצא טבעו ברבים ושמעו הולך לפניו בכל שדרות הציבור.
ובכן, כאשר נכנס לכיתה אחז בידו דבר מה עטוף בעטיפות רבות, ואט אט החל מסיר אותן בזו אחר זו, כשעיני הכל נעוצות בו בסקרנות לדעת מה הן טומנות בחובן ועוקבות במבטן אחר מעשיו. והנה סוף סוף נגלה לעיניהן קנקן יין מהודר עשוי קריסטל בוהק, מגולף בקישוטים ועיטורים נאים. משהזינו עיניהן בבקבוק ההדור למראה שסחט קריאות התפעלות, החל רבי שמשון לעטוף שוב את הבקבוק עטיפה אחר עטיפה, ואז אירע הדבר. בלי משים כביכול, נשמט לו הבקבוק היקר מבין ידיו, הוטח בקול רעש גדול אל הרצפה ו…התנפץ לרסיסים.
קריאת שבר נשמעה מפיות בנות הכיתה, על בקבוק כה יפה שהיה ואיננו.
או אז התייצב רבי שמשון וקרא בקול גדול: "הבקבוק הוא רק משל לנושא שרציתי לדבר היום אודותיו. האצילות שלנו מבהיקה כל כך, הקריסטל של הנשמה היהודית כה בוהק, צלול ומרהיב. כזה יופי! אבל זה מה שקורה לטהרה היהודית אם לא שומרים עליה- כאשר לא שומרים על הפה!"…
שקט עמוק שרר בכיתה, הכול היו בהלם מעוצמת הדברים, ונתונים תחת רושם הרסיסים שפעם היו כלי נאה ומושלם, וברגע קטן הפכו לאבק פורח. "דענה לכן", המשיך, "שההורים וגם המורות שומרים על הבנות מכל משמר, מלמדים ומחדירים ערכים ועושים הכול שיהיה על הצד הטוב ביותר. אבל, כאשר התלמידה לא שומרת על פיה- הכל מתנפץ לרסיסים!"
ובזאת נפרד מהן לשלום ויצא לדרכו.
"כעת תאסופנה את השברים והם יהיו לכן למשמרת", ביקשה המורה מן התלמידות. היה זה לבטח, גם "אות לבני מרי"…
כאשר אין העבירה נתפסת בחלל הלב כאסון נורא עלולים הרגשות להתקהות, וההרגל האוכל כל חלקה טובה עלול להשקיט את סערת הלב למראה האמור לזעזע אותו עד היסוד. אבל לא אצל מי שחושיו דרוכים וערניים לקול מצוות ה' אלוקינו בכל המעת-לעת, כעבדא קמיה מריה.
באחת הישיבות שבהן שימש כר"מ, נכנס באחד הימים בשעת בוקר מאוחרת אל בית המדרש- כחצי שעה ויותר מעת תחילת סדר א' וגילה שהנוכחות בו דלילה. משם פנה אל חדרי הפנימייה, וכפי שאומנם שיער מלכתחילה גילה למרבה הצער שבחורים רבים עדיין ישנים על מיטותיהם.
הוא מיאן להשלים עם המצב. כשהכאב מפעפע בקרבו, שב נסער אל בית המדרש, וקולו ניסר את החלל בפנותו אל הנוכחים מבני הישיבה: "איך אפשר לשבת כאן במנוחה, כאשר שם בחורים ישנים ללא קריאת שמע, געוואלד!"
מחזיר נשמות לפגרים מתים
הנושא הזה, בכלל, של קריאת שמע בזמנה, בער בעצמותיו כאש, והיה זועק אודותיו מקירות ליבו. בזמנים מתאימים לא נשא פנים לאיש והוכיח על כך במלוא החומרה.
כך נעמד בוקר אחד מימי 'בין הזמנים' בפתח בית הכנסת של הקהילה- זמן מה לאחר סוף זמן קריאת שמע (השני) – ופנה אל כל אחד מהבאים בשאלה הבאה: "הקראת כבר את 'שמע'?" והיה אם חלילה השיבוהו בלאו, קרא בקול מר "הנה לך מעוות דלא יוכל לתקון".
"היו לי ניסיונות קשים!"
תהיה זו טעות לחשוב כי מאליה צמחה ועוצבה דמותו של רבינו הבורח כמפני אש מעשות חטא, ונפשו כמהה לעשות רצון אבינו שבשמים. וכפי שהפטיר פעם ברגע של גילוי לב באוזני אחד מבניו שיחי', כי אין הוא מופלא ומופלג מאחרים, ואדרבה, אפשר שהיה פחות מהם. "היו לי מלחמות וניסיונות, כשהיצר הרע עומד לשטן בדרכים ומציק במחשבות שונות. היה קשה מאוד. אך הסבל ההוא בנה אותי". בפעם אחרת חיווה דעתו: "מי שזוכה בחייו להישגים הרי זה דווקא מחמת הניסיונות הרוחניים שעמם התמודד והצליח". באותה שיחה אמנם לא התייחס אודותיו הוא, אולם ניתן היה להבין מבין השיטין כי לא הוציא את עצמו מן הכלל הזה.
בהזדמנות, מצא לנכון לגלות באוזני מאן-דהוא טפח מצפונות חייו, כנראה במגמה לעודד את רוחו לבל יפול שדוד מול משברי החיים, ואמר: "הסיבה שאני יודע להגיד שיחות, היא בגלל שעבדתי הרבה עם עצמי- מול טרדות היצר שהיו לי, שמתוך כך למדתי את המציאות של הקשיים".
בשיחה עם אחד מבניו שליט"א, סיפר כי בימי לימודיו בבחרותו בירושלים חש כמה פעמים רפיון בעבודת ה', או אז היה עולה על גגו של בית כנסת ב"מאה שערים", שממנו נשקף מקום המקדש, הרחק מעיניהם ואוזניהם של הבריות ומשאון החיים, וזועק פעם אחר פעם את הפסוק: "לב טהור ברא לי אלוקים, ורוח נכון חדש בקרבי. לב טהור ברא לי…!" באותה תקופה- סיפר- יש והייתי מבקש מהשם יתברך מאות פעמים ביום בקשה זו, שוב ושוב.
בתקופות מאוחרות יותר, לאחר נישואיו, אף היה מתענה כל אימת שחש רפיון ברוחניות, ולא זו בלבד אלא שפעם אף ישב בתענית שלושה ימים רצופים(!) בתפילה ותחינה להשי"ת שיספיק בידו לכבדו וליראה אותו בלבב שלם.
איני יכול עוד
על רגע נוסף מימי עלומיו- של הארת פנים מחמת התפילה, סיפר לימים:
"היה זה בעיצומה של תפילת העמידה מתפילות הימים הנוראים. מחשבות שונות טרדו את הכוונה, וככל שניסיתי, לא עלה בידי לכוון כראוי לעומד בפני מלך, עד שחשתי שאיני יכול עוד. על אתר פסקתי מתפילתי, פניתי להקב"ה והרהרתי במחשבתי: 'ריבונו של עולם, עד כאן. איני יכול יותר, עשה אתה שאוכל להתפלל!" ואמנם- בו ברגע נענה הקב"ה לתפילתי, ונפתחו בפניי שערי אורה".
(מתוך 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')
