היה זה בימים בהם נתקף רבינו בדלקת עיניים חריפה מאד שסיכנה את עיניו, ועל פי הוראת הרופא מן ההכרח היה לטפטף לתוך העיניים טיפות לרפואה, מדי חצי שעה בקפדנות, והנה כאשר פתח רבינו את הגמרא בכדי להתחיל ללמוד מתוכה, התברר שאיננו רואה כלום..

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" (בראשית ל"ג, י"ח)

וברש״י: 'שלם בגופו, בממונו ובתורתו'.

ערב אחד בשעה די מאוחרת, צלצל הטלפון בביתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. מעבר לקו נשמע אחד מבני משפחתה של נינת רבינו, כשבפיו שאלה רפואית סבוכה ודחופה שהתעוררה זה עתה לגביה. החולה הגיעה למצב של סכנה, הרופאים מציעים לנתחה, וממתינים להכרעתו וברכתו של רבינו.

רבי אריה אלישיב נאלץ להשיבו, כי בלתי אפשרי להכניס כעת את השאלה, שכן במהלך היום והערב חש רבינו, שהיה אז קרוב לגיל מאה, כל כך ברע, עד שלאחר השיעור הזמינו אמבולנס. אמנם לאחר הערכת מצב בנוכחות רופא, הוחלט שרבינו ישאר בבית עם השגחה צמודה, והנה זה עתה נרדם רבינו.

בארבע לפנות בוקר, התקשר בן המשפחה בשנית, ובפיו בשורה טובה על הצלחת הניתוח, האשה יצאה מכלל סכנה בחסדי שמים. במענה להתעניינותו של הקרוב בשלום רבינו, הציע לו רבי אריה, שנשאר באותו לילה לשהות בבית, שיוכל בעצמו להאזין מבעד לטלפון לקול לימודו הערב של רבינו.

"צמרמורת אחזה בי למשמע קולו הרך של רבינו", סיפר בעל המעשה, "היושב ולומד במלוא החיות והרעננות, בשעה ארבע לפנות בוקר, כהרגלו בלי שום שינוי, ללא ויתור כהוא זה, כאילו לא עמד לפני פינוי לבית החולים רק לפני שעות מעטות מרוב חולשתו…"

בהזדמנות אחרת, אף היא בשנותיו המאוחרות של רבינו, חזה אחד הנינים, באשמורת הבוקר, במחזה מבהיל של דביקות בתורה מתוך ייסורים קשים. היה זה בעת שסבל רבינו משבר באחת החוליות המרכזיות בגב, וכתוצאה מכך חש בכאבים עזים וקשים מנשוא. הרופא שהובהל אליו קבע כי יש למעט בירידה מהמיטה, ובמקרה נחוץ יוכל רבינו לשבת מעט, אך בצורה זקופה וישרה בדוקא בלא לכופף את הגב.

ויהי, בהגיע השעה בה רגיל רבינו לקום ממיטתו לעסק התורה, והנה אין בדעתו לוותר. בקושי רב ובסיוע הנין, התרומם רבינו ממיטתו, פסע והתיישב על הכיסא במקומו הקבוע. מיד ביקש גמרא חולין קטנה שיוכל להחזיקה בידיו, ונראה היה כי אכן מקפיד רבינו לשבת על מקומו בצורה ישרה, כאשר קירב את הגמרא לעיניו והחל ללמוד. אבל לא זמן רב חלף, עד שהחל רבינו בשקיעותו להתכופף מעט מעט לכיוון השולחן, וכעבור רגעים אחדים כבר הניח את הגמרא על השולחן, הטה את גופו לגמרי, הסיר את המשקפיים מעל עיניו, והרי הוא שאוב כולו אל תוך לימודו בצורה הקבועה אצלו מימים ימימה, מתעלם לחלוטין מן הייסורים המלפפים את גבו הדואב…

ייסורים של אהבה

האדם אשר כל כך חשקה נפשו בתורה, עד שאפילו שיהיה נגוע ביסורין מוכה ומעונה לא יטרידוהו היסורין מללמוד בתורה מרוב אהבתו אותה – זה האיש יקנה קנין תורה, וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה", ועם היותו ביסורין לא יטרידוהו היסורין מללמוד בתורה, מרוב אהבתו אותה, וז"ש ,'ומתורתך תלמדנו', זה האיש אשריו ואשרי חלקו.."                              (מדרש שמואל)

"באחת הפעמים שזכיתי לשהות אצל רבינו בלילה" סח נכד רבינו, "היה זה בימים בהם נתקף רבינו בדלקת עיניים חריפה מאד שסיכנה את עיניו, ועל פי הוראת הרופא, מן ההכרח היה לטפטף לתוך העיניים טיפות לרפואה מדי חצי שעה בקפדנות, ואף שלשם כך היה צריך להעיר את רבנו משנתו. מכיוון שכך, הופרעה באותו לילה שנתו הקצרה של רבינו, אולם אף על פי כן לא נמנע מלהשכים קום לפנות בוקר, לעמוד על משמרתו לתלמודו.

אולם,כאשר פתח רבינו את הגמרא, בכדי להתחיל ללמוד מתוכה, התברר שאיננו רואה כלום… הצעתי לפניו לנסות בגמרא גדולה יותר, או להשתמש בזכוכית מגדלת שהייתה שם, אולם רבינו סירב, ובצער גדול סגר את הגמרא.

טרם הספקתי לחשוב מה יהיה כאן עכשיו, היתכן שרבינו לא ילמד?!…והנה, נשמע קולו של רבינו שהחל ללמוד בעל פה, בנעימתו הרגילה, ממש כאילו הוא קורא מתוך הכתב… כך, בעיניים כואבות ובלי לראות, גרס רבינו בהתמדה ובחשק גדול כדרכו, עד שהודעתי לו כי הגיע זמן קריאת שמע של שחרית…"

אכן בשנותיו האחרונות, לקה רבינו בעיניו וראייתו כבדה עליו. בכדי לראות את אותיות הגמרא הקדושה, נזקק להוריד את המשקפיים, להצמיד את ראשו אל דפי הגמרא, וללקט בעיניו את המילים בהתאמצות יתרה. בתנוחה זו שיש בה קושי וסבל אף לדבר בשיא תוקפו, היה יושב ורוכן שעות ארוכות, בלי להרים את ראשו מן הגמרא באמצע הלימוד ולו פעם אחת…

(מתוך משוש דוד ודור)