סיפר המחנך הנודע הגאון רבי משה טורק: היה זה בשנה הראשונה לפתיחת גן הפעוטות שבביתנו, והנה דופק על הדלת, ביום ו' אחה"צ, תלמידו המובהק של מרן החזו"א זצוק"ל, ה"ה הגאון רבי שרגא פייבל שטיינברג זצ"ל, ועמו רעייתו הרבנית עליה השלום.
היינו בטוחים, שאם מישהו מגיע בשעה כזו, כנראה חלילה אירע משהו בבית. מישהו לא חש בטוב. הם התיישבו ליד השולחן חיוורים כסיד. לא הבנו מה פשר הביקור המבוהל הזה.
ואז הם שאלו: "האם יש אצלכם בגן הילדים ילד שבא ממשפחה לא כל כך טובה?"
כמובן, אנו השתוממנו והתפלאנו: במה מדובר? והם הסבירו: "הילד שלנו בא הביתה, ולפתע שמענו אותו מכנה את אחיו בביטוי…"
שאלתי אותו מה המילה, הוא בשום אופן לא רצה לומר. "אני לא מוכן להוציא מפי מילה מגונה". אחרי שהפצרתי בו, הוא הסכים לומר ברמז (הם אייתו את המילה, חס ושלום לא צירפו אותה במלואה), כך: חי"ת, מ"ם, וא"ו, רי"ש…
"מהיכן הוא למד לכנות כך אחרים?!" – תינו ההורים בבהלה…
כן, כך הם חרדו לשפתם של ילדיהם, שתהיה נקיה ולא זולה ורחובית. כך חינכו בבית רבן של ישראל מרן החזו"א זצוק"ל. לכן הם באמת זכו לבנים תלמידי חכמים.
אני זוכר שפעם חדר כלב רחוב לבית מרן החזון איש זיע"א. מרן ביקש: "תוציאו את הבעל חי הזה מביתי". הוא לא השתמש בביטוי 'כלב' אלא 'בעל חי'.
עובדה נוספת היתה פעם, כאשר ישבו שני מתדיינים לפני מרן החזון איש. במהלך חלופי הדברים קם אחד מהם וכינה את חברו בזעם 'שקרן'. מרן החזון איש נרתע כולו ואמר לו: "לא אומרים כך!"
הפנה הלה את דבריו למרן זיע"א ושאל: "ומה אעשה שהוא משקר?"
השיב לו מרן זיע"א: "אז אומרים: 'הוא לא אומר אמת'. אבל לא משתמשים בכינוי שקרן".
דהיינו, גם בעת ריתחא אדם צריך לשמור על לשונו, קל וחומר במצב רגיל, שנדרש האדם להקפיד על לשון נקיה ולא לשון זולה ורחובית.
(בשיחה עם ד' צפתמן מוסף שב"ק במדבר תשע"ג)