סיפר הגר״מ בן שלמה שליט״א ראש ישיבת "תורת חסד" באלעד: "אברך פגש את הגה״צ רבי ועלוול אידלמן זצוק״ל בערב ראש השנה וניסה לדבר איתו על יום הדין, המגיע עוד כמה שעות. אמר לו רבי ועלוול זצ״ל בפליאה: "ראש השנה? הרי עכשיו עוד אלול!!!״….
היינו: יש לנו עוד כמה שעות מתוקות ונפלאות של אלול. עבודת ראש השנה עדיין לא הגיעה. אם כך, אפשר עדיין לנצל את השעות האחרונות לעבודת האלול…
הסיפור הזה, פותח לנו פתח חדש בעבודת האלול.
כשאנו ניגשים השנה ליום הדין, אין צורך להכביר במילים ותיאורים על "מי יחיה ומי ימות". אלפי חולים, מאות נפטרים. מאות אלפי מתים בכל רחבי תבל. "מי יעני ומי יעשר" בצורה הפשוטה ביותר. "מי ינוע ומי ינוח, מי ישקט ומי ישלו", מתערבבים ומתחברים לשאגה שכולנו נשמע השנה באופן מיוחד בימים הנוראים. בקשה ותחינה שהובלעה עד כה ברשימת בקשות ה״אבינו מלכנו". כן, כמובן. הכוונה היא ל״אבינו מלכנו מנע מגיפה מנחלתך", אותה נזעק, ככל הנראה, כשמסכות על פנינו.
אבל לפני האלול כהכנה ליום הדין, כהכנה לראש השנה, יש את ה'אלול' עצמו. זמן עצום ונפלא, זמן מסוגל ומיוחד במינו, של "אני לדודי ודודי לי". קרבת א־לוקים עצומה מאין כמותה.
ישנם אנשים שאלול מכניס אותם לחרדות ופחדים, אימה ומתח. אנשים עם עצבים חלשים, ובפרט כאלו שלא הבינו באמת כמה נפלא הוא אלול, מייחלים להיכנס מתחת השמיכה ולישון עד מוצאי יום הכיפורים, אם רק יכלו. אך אם נשכיל להבין איזו מתנה מתוקה נתן לנו הקב״ה, ה״ידיד נפש אב הרחמן" שלנו, לא רק שלא נרצה לברוח מאלול, אלא נחכה לו בכיליון עיניים בכל שנה ושנה.
אנחנו, לפחות רובינו, אנשים רגילים. כאלו שמאד רוצים שכל המשפחה שלנו תהיה בריאה ושלמה, שיהיה לנו מספיק כסף לכל מה שאנחנו צריכים, שיאהבו ויעריכו אותנו, בבית ובחוץ. שהחיים שלנו יהיו קלים ונחמדים ושבכל דבר שנעשה נראה ברכה. יש לנו רשימת מאוויים גשמיים־חומריים. אנחנו רוצים שקט ושלווה, הרבה בריאות, סיפוק וכבוד. שיהיה לנו תמיד מצב רוח טוב ושיהיה לנו טוב בעולם.
אבל באמת, אם נתבונן פנימה עמוק עמוק בלבבנו: זה כל מה שאנו צריכים? בריאות ושקט, נחת ומצב רוח טוב, פרנסה, דירות מסודרות לילדים וקצת כבוד?
ברור שלא. הרי אנחנו יודעים שהדבר החשוב ביותר בעבורנו, תכלית החיים שלנו, היא קרבת א־לוקים. אולי ביום יום, כשאנחנו אצים רצים, אפילו סביב עסק התורה והמצוות המקיפות אותנו כל הזמן, אין לנו רגע לעצור ולהעמיד לעצמנו את התכלית שלנו. אבל אם נעצור לרגע נגלה את הדבר הפשוט הזה, שאנחנו רוצים להתקרב להקב״ה, להתחבר אליו באמת. לעסוק ב״מכתב לא-לוקים" שלו ולקיים את מצוותיו־רצונותיו באמת, בלב שלם, ביראה ובאהבה.
ואז מגיע אלול, וגם אם אנחנו מתמהמהים, לא תמיד מתחברים מיד בהתחלה, הרי תמיד בסוף אנחנו מתקרבים, חושבים יותר לעומק, מתרחקים מכל מה שאבינו מלכנו לא רוצה ועסוקים בכל מה שהקב״ה רוצה וחפץ בו.
מלבד החרדה מיום הדין וההכנה למשפט, הרי עצם האלול, העשיה הברוכה, הלימוד הרצוף, התפילות הנרגשות, דקדוק ההלכה והחשש מכל נושא הפוגם בבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, מקדם אותנו למטרה האמיתית שלנו, להתקרב להשי״ת ולעשות את רצונו.
*
וכך סיפר הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט״א: היה בחור, שבעקבות משבר קשה עזב את הישיבה והתגייס לצבא. יום אחד קיבל גלויה מחבר בשם שמואל. הוא לא זכר חבר בשם כזה, אך כשפתח את המכתב – התעלף כמעט. היה זה ראש הישיבה מרן הגר״ש רוזובסקי זצוק״ל, שכתב לו: "יקירי ואהובי, בכל מקום שאליו הגעת, בכל מקום שבו אתה נמצא, אני רוצה לפגוש אותך ולשוחח איתך".
הבחור לא היה יכול לעמוד מול פרץ רגשותיו, ופשוט ברח מהבסיס והגיע לישיבה. הוא פגש את ראש הישיבה, שהמתין לו כל כך, והקדיש בעבורו לילה שלם כדי לשוחח עמו, ובסופו של דבר -שב לישיבה.
כל אחד מאתנו מקבל מכתב כזה מהקב״ה עצמו. הוא ית״ש, בחיבה גלויה, מבקש מאתנו בתחנונים: בכל מקום שאתם נמצאים, מכל מקום שאליו הגעתם, צאו מהבוץ, אני רוצה אתכם שוב לידי. בואו אליי, בואו, רק תבואו —
*
ועוד כמה מילים לאלפי אלפי בני הישיבות, שיכבשו את ספסלי הישיבות ב״קפסולות", מכאן ועד מוצאי יום הכיפורים.
חלק ניכר מכם ממתין לשטייגען האלולי הנפלא המצפה לכם, 40 יום סגורים ומסוגרים בהיכל התורה והמוסר. אך לאלו שמתקשים, שסבורים שארבעים יום של "קפסולה" סגורה קשה להם, לאלו שלמרות שהם עדיין בבית – הם כבר מתגעגעים למפרע למשפחה ולסינר של אמא, נאמר דבר פשוט:
אולי יהיה קשה. אולי לא יהיה לכם קל בכלל. אך כבר ממוצאי יוהכ״פ אתם תתגעגעו, בגעגועים עזים, לאלול־תשרי המיוחד הזה, בו תשבו ותלמדו תורה בניתוק מוחלט מכל העולם שמבחוץ. תקיימו בפועל "שבתי בבית ד׳", לפחות בארבעים ימי החסד והרחמים.
וכן, אנחנו, בצלי המשפחות, אלו שנשוב הביתה בכל צהרים וערב מהכולל או ממקום לימודנו, מקנאים כבר מעכשיו קנאה עזה ב״קפסולות" השמימיות שלכם.
*
בנוגע ל״אני מחצתי ואני ארפא", שעסקנו בו בשבועות האחרונים, כתב לי השבוע ת״ח מוכר וידוע, יהודי רציני ושקול מאד, שאני מכיר אישית. אלו דבריו, מילה במילה:
אני סובל מזה שנים רבות מתופעות לוואי חמורות מאד למחלת הקרוהן (דלקת מעי כרונית), ולמרות שלפי הסימנים הדלקת לא פעילה, תופעות הלוואי נותרו בחומרה רבה. דבר שמשבש את החיים לגמרי וכבר נלאיתי מלמצוא לכך מזור. אני בטיפול של רופאים מומחים, אחד מהם ממש מתמסר לחפש כל מיני דרכים וטיפולים וכו׳ – שום דבר לא עזר.
מאז הפורים אני בקושי רב יוצא מהבית, למשל תקופה קצרה באזור חג השבועות ועד להתפרצות הגל השני התפללתי במניין בחצר, כל שאר הזמנים – כשהיה במרפסת או ששמעתי מהמרפסת את מניין החצר או ביחידות (ע״פ הוראות הרופא מכיוון שאני בקבוצת סיכון מסיבות רפואיות אחרות, בלי קשר לקרוהן). לא היה ואין לי ב״ה שום סימפטום ושום ראיה שבאיזו צורה נדבקתי באיזה שלב שהוא, אך יומיים לפני חג הפסח התעוררתי בבוקר – אדם חדש לגמרי. כל תופעות הלוואי מזה שנים רבות פשוט התנדפו להם, ומאז לא חזרו.
ביררתי אצל הרופא שלי, פרופסור ידוע שם בעל פרסים רבים העוסק גם במחקר, האם שמע על קשר כלשהו. לאחרונה גם דיברתי עם יו״ר האגודה לחולי קרוהן וקוליטיס – והם לא שמעו על קשר בין הדברים (בעוד שבעצם בכלל אין לי אינדיקציה לסוג של הידבקות).
חשבתי לעצמי, שכאשר בעולם כולו התגברו והתעצמו התפילות לרפואה שלמה, בסופו של דבר זה מועיל גם לחלאים ולחולים אחרים ולכאלה שלא נדבקו בקורונה.
('נקודה למחשבה' – יתד נאמן)