"כי אני ד' מקדשם" (ויקרא כא כג)
מהמצוות האחרונות אנחנו למדים עד כמה כיבדה התורה את משרתי השם הנבחרים, היושבים ראשונה במלכות, וחובת-הכיבוד הזו חלה גם עלינו, על כל אחד ואחד מאיתנו, שידע להעניק את מלוא הכבוד הראוי למשרתי השם, שהם בימינו גדולי התורה, המנווטים את ספינת היהדות בתקופה הסוערת שבה אנחנו חיים.
נספר כאן על שאלה שנשאל פעם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ומתוך התשובה שהשיב נלמד, שלפעמים יש דברים שהם אפילו חשובים יותר ממתן-כבוד לגדולי הדור…
אברך שנולד לו בן, בא ואמר למו"ח שכיון שיש לו הכרת הטוב לראש הכולל שלו, הוא מעונין לכבד אותו בסנדקאות. ברם, בקרבת מקום מתגורר אחד מגדולי הדור, ואם יבקש ממנו לשמש כסנדק, הוא יסכים. את מי כדאי לכבד?
השיב מרן הגרי"ש: אם התינוק עצמו היה בא ושואל את השאלה, הייתי אומר לו לכבד את גדול-הדור, כיון שיש בכך מעלה לתינוק הנימול. אבל כיון שהשואל הוא האבא, ויש לו הכרת הטוב לראש הכולל שלו, הרי שהכרת הטוב עדיפה על פני סנדקאות לגדול הדור, שזה רק ענין, ואילו באשר להכרת הטוב – כל התורה מלאה בראיות על החיוב המוטל על האדם להכיר טובה.
ואם דיברנו על הכרת הטוב, נספר שקיבלנו פעם מכתב מברזיל מיהודי שעסק בשיווק ירקות ופירות, ונתקל בשאלה שהיתה קשורה לכנסיה הנוצרית בארצו.
התושבים הגויים בברזיל ייחסו משקל רב לדעותיהם של הכמרים בכנסיה, והנה יום אחד מקבל היהודי הודעה מהקרדינל הראשי של ברזיל, שאם הוא מעונין שהכנסיה תמליץ לקנות אצלו, הם מוכנים לכך, אבל בתנאי אחד: שיפריש 10% מהרווחים ל… ענייה היהודים של ארץ ישראל. היהודי שיגר אלינו שאלה האם מותר לו לעשות כך.
המלצנו לו שלא להישמע להודעתו של הקרדינל הנוצרי, וזאת כדי שלא יהיה חייב לו הכרת-הטוב. הזכרנו לו את דברי המהר"ל הכותב שהשי"ת הוציא את עם ישראל ממצרים 'ביד חזקה', דהיינו בעל-כרחם של המצרים, כדי שהיהודים לא ירגישו שהם חבים הכרת-הטוב למצרים, על שהואילו להוציאם מעבדות לחרות.
ובכל אופן, כיון שהיה מדובר בסכומי-עתק שהיו אמורים לזרום לחשבונו של היהודי, לאחר המלצתה של הכנסיה, הצגנו את השאלה בפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
מרן זצ"ל הביע דעתו שעל הטיעון הנ"ל של הכרת-הטוב אפשר להתווכח, כיון שבמצרים היה זה רצונו של הקב"ה, שבני ישראל לא יהיו חייבים הכרת-הטוב, אבל במקרה שלנו, כשמדובר בעושר גדול העשוי לבוא על יהודי, מי אומר שאסור לעשות כך.
אבל, גם מרן הגרי"ש אמר לבסוף שהדבר אסור, וזאת כדי לא לייקר את ערכה של הכנסיה בעיני הציבור. שהרי אם יתפרסם דבר כזה, שבגלל הקרדינל הגיע כסף לעניי ארץ ישראל, יעלה הדבר את קרנה של הכנסיה, וזה-עצמו דבר שאסור לעשותו.
'ולא יחללו את קדשי בני ישראל כ"ב ט"ו
שלא לאכול טבל, בין ישראל בין כהן, והוא הדבר של ניטלו ממנו תרומה ומעשרות. שנאמר (ויקרא כ"ב ט"ו) 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה', ובא הפירוש המקובל על זה שבאוכל טבל מדבר (ספר החינוך).
חז"ל אמרו ש'טבל' בנוטריקון הוא 'טב-לא', שכל זמן שלא נתן האדם תרומה לכהן, הוא אינו נקרא 'טוב', וזאת למדים מהפסוק (משלי, כ"ב ט') 'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל', רק אז הוא ראוי להיקרא 'טוב' ('נועם המצוות').
והנה דוגמא מוחשית ל'טוב עין': סיפר לנו ת"ח אחד שכאשר הגיע בימי בין הזמנים לרחוץ בים, הבחין בתופעה מלבבת מאד. לאחר הרחצה במי הים המלוחים, משתמשים הרוצים בסבון או ב'שמפו', אלא שבדרך כלל שוכחים רוב האנשים להביא את השמפו מהבית, ונצרכים לסיועו של הזולת.
פעמים רבות מזדמן לשמוע מתרחץ אחד השואל את זולתו 'אפשר לקבל קצת שמפו?' ומה היא התשובה המגיעה מבעל השמפו? 'כן, הינך יכול לקחת'.
כמי שחונכו על ברכי אצילות-הנפש, מקפידים תלמידי חכמים לקחת רק מעט מהשמפו של הזולת, הרי הם לא יודעים אם הוא אכן מוכן לתת יותר; ולכן נוטלים רק את המינימום האפשרי. ברם, במציאות הם היו רוצים לקחת קצת יותר, כי בטיפות הבודדות של השמפו אי-אפשר לרחוץ היטב את הגוף.
והנה, מספר לנו הת"ח: "כששהיתי בבין-הזמנים בחוף, ראיתי את אחד המתרחצים הניגש אל איש בעל-צורה שהביא שמפו מהבית, ושואל אותו האם יוכל לקבל קצת… בעל השמפו השיב לו בסגנון כובש, המוכיח על כך שהוא 'טוב-עין', ועל כך שהוא אינו חי פשוט, אלא משתדל לשים-לב לדרכיו.
"'אתה יכול לקחת שמפו, אבל בתנאי אחד', אמר לו. והמבקש כבר היה בטוח שהוא מתכונן להציב לו תנאי, שיקח כמה שפחות… אבל בעל השמפו לא אמר כך.
"'אני מוכן לתת לך, בתנאי שתיקח כמות גדולה… אחרת, אינני מרשה לך לקחת מאומה'…
"הת"ח שסיפר לנו את המעשה מדגיש שהמבקש לא היה אדם חשוב, אלא בחור צעיר, ולמרות זאת נתן לו בעל השמפו מכל הלב. וזה מה שנקרא 'טוב-עין' במיטבו! הרי כמה אי-נעימויות מנע בעל השמפו מהמבקש, במשפט זה שיצא מפיו. איזה חסד מושלם! איזה בין-אדם-לחברו יש כאן! ומובטח הוא שהשי"ת ישיב לו בכפלי-כפליים של נתינה וחיבה".
והקרבתם אשה לד' כ"ג ח'
בספר 'נועם המצוות' כותב: 'הנה זה ידוע כי כל תכלית הקרבן היא כדי שיתאר האדם המביא את הקרבן – שיקריב את עצמו לה', וכל הנעשה בקרבן יחשב כאילו נעשה בו, ומזה יבוא לתשובה שלימה. על כן צריך להקריב קרבן תמים בלי שום מום, להראות כי גם הוא צריך לנקות מכל מום רע'.
וכשהאדם שב בתשובה שלימה לפני בוראו, ואינו משאיר בהווייתו כל מום, לעולם אינו מפסיד.
האמונה השלימה בבורא יתברך, מביאה את האדם למצב שבו אין לו כל שאלות על הקב"ה. האדם המאמין יודע בבטחה מוחלטת שכל מה שהוא יתברך מביא עליו, הכל-הכל לטובה, וממילא לא שייך כלל לשאול שאלות. עצם המושג הזה של 'שאלות' כלפי קודשא בריך הוא, לא עולה אצלו על הדעת בכלל.
אבל יש אנשים שלהוותנו כן שואלים שאלות, והם חסרי-אמונה בסיסית, אבל יש להתייחס לדבריהם ברצינות, ולנסות לפייסם ולהוריד את הנטל הכבד מעל ליבם, ועל ידי כך 'לעשות שלום' בינם ובין השם יתברך.
מתחזק ככל יכולתו
ניגש אלינו יהודי שחזר בתשובה לפני כמה שנים, ופיו מלא בטרוניות. הוא סיפר על כך שלפני שחזר, היה מחלל שבת בפרהסיא, עישן והלך למועדונים וכו', "וכשהתקרבתי ליהדות הפסקתי את כל זה, למרות הקשיים הגדולים שעמדו בדרכי", סיפר האיש, וציין גם שהוא הולך לשיעורי תורה, ומתחזק ככל יכלתו בעבודת השם.
והנה, זמן קצר לאחר שחזר בתשובה, פיטרו אותו מעבודתו. למרות שהיו מרוצים ממנו מאד, קרה פעם שבבואו לעבודה החנה את רכב- המפעל באופן רשלני, ולא הפעיל את ה'אמברקס' (הבלם הידני). כיון שכך, הרכב השתחרר ממקומו, פגע בכמה אנשים וגרם לנזקים.
המשטרה שללה מהפועל את רישיון הנהיגה, ואף המליצה למפעל לפטר את הפועל, ולא להשיבו יותר לעבודה. כיון שעבודתו במפעל היתה באמצעות רכב, נאלצו הבעלים לפטר את האיש, וללא פיצויים.
"אני רוצה לשאול את הרב, מדוע זה קרה לי דווקא לאחר שחזרתי בתשובה?" – בא היהודי ושאל.
נהרה של חיוך על פניו
ניסיתי להרגיעו, ואמרתי לו שאין ספק שהכל יצא לטובה, ולא יתכן שהשי"ת יגמול לאדם כמוהו, שחזר בתשובה, בדברים לא טובים. אבל הוא לא בדיוק נרגע… והמשיך לשאול ולשאול, ולטעון ולטעון… אני המשכתי להרגיעו, אבל הוא רצה לחזור לעבודה…
לא עבר חודש, והאיש מגיע אלינו ונהרה-של-חיוך על פניו. מתברר שהשיבוהו לעבודתו, אבל צריך לשמוע איך ולמה, ובאיזה תנאים.
מנהלי המפעל סיפרו לו שהביאו במקומו פועל אחר, אבל עד מהרה התגלה הפועל החדש כנוכל גמור. הוא החל לגנוב מהמפעל, שיקר את הממונים עליו, וכבר לא מדובר רק שלא דייק בזמנים והגיע מתי שמתחשק לו, אלא הרבה מעבר לכך.
לאחר ימים ספורים פיטרו את הפועל הזה, והביאו במקומו אדם אחר, אבל גם זה התגלה בנוכלותו, והיה יותר גרוע מקודמו.
מנהלי המפעל הבינו עתה שהפועל הראשון שפוטר על ידם, בהמלצת המשטרה, הוא הפועל הטוב והיעיל ביותר, והחליטו להשיבו לעבודתו. אבל מה יעשו עם שלילת הרישיון על ידי המשטרה? – גם לזה מצאו פתרון; העמידו לו נהג צמוד, שהסיע אותו לכל המקומות.
וזה עוד לא הכל; כיון שישב חודש שלם בבית ללא תעסוקה, החליטו לפצותו, ונתנו לו משכורת גדולה יותר, וגם החזירו לו את משכורת החודש שלא עבד.
לא לשאול שאלות
כך התגלגל כל הענין לטובה, ובסופו של דבר קיבל האיש שחזר בתשובה משכורת גדולה יותר, עם תנאים טובים יותר מאלה שהיו לו, ובודאי שעתה סרו כל שאלותיו ונעלמו כלא-היו. עכשיו התברר לו בצורה מוחשית ביותר שכוונתו של השי"ת היתה להיטיב לו, ולשפר את תנאי עבודתו.
סיפור זה צריך להוות עבורנו דוגמא ומופת לכך שלא צריך לשאול שום שאלות, ולא להראות את עצמנו כ'מבינים' יותר מהשי"ת. וכל מה שהוא מביא עלינו, הכל-הכל לטובתנו, ואין בזה קמצוץ של רע, גם אם במצב הנוכחי אין אנו מבינים כל-כך מה הטובה שתצא מזה.
בצורה זו האדם מוכיח כלפי השי"ת שהוא אכן חזר בתשובה שלימה, ואין בו שום מום.
(מתוך 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)