"ויאמן העם" (ד', ל"א)
אבי ז"ל סיפר לי א געוואלדיגע מעשה שסיפרו בעירה בילדותו, שבשעת מעשה היה רעש גדול מהסיפור.
בעיירתם התגורר יהודי ירא שמים בעל אמצעים שברשותו חנות כלבו – מכשירי תפירה, מכשירי כתיבה ומעט בגדים. יום אחד נכנס יהודי זר לחנות וביקש ממנו בהלוואה סכום מכובד: חמשת אלפים רובל.
אמר לו בעל החנות: "הבא נא 'ערבים' כי אינני מכירך".
אמר לו הלווה: "כמו שאתה לא מכיר אותי, גם אחרים בעיר אינם מכירים אותי. אני אדם נאמן, אבל אין לי דרך להוכיח לך זאת ואין מי שיחתום לי כאן ערבות". אמר לו: "אם כן עוד יותר גרוע. מה אני יכול לעשות?".
"ומה אני יכול לעשות, כאשר אני זקוק מאוד להלוואה?", שאל הלווה בכאב. לאחר מחשבה הוסיף ושאל את בעל החנות: "האם די לך בערב יחיד?".
- "כן. אם הוא ידוע, ואם הוא בעל יכולת".
היהודי יצא מהחנות ושב עם שטר חתום, שכתוב עליו: "מלווה ה' חונן דל".
נו, האם הוא ערב ידוע? כלום יש לו יכולת?
בעל הבית היה נבוך, התעוררו אצלו ספקות ומחשבות – מה אני עושה עכשיו, האם אני יכול לומר 'לא'? וכי אינני סומך על הקב"ה?! מצד שני, הוא אומר שהקב"ה ערב, הוא אומר…
אמר לו בעל הבית: "אתה יודע מה? תמתין לי, תיכף אשוב, אמלך באשתי ומה שהיא תאמר אעשה".
יצא הביתה, סיפר לה את הכל הסיפור והעלה את הספק: "לומר כן? לומר לא? מה שתגידי לי אעשה, ושלום על ישראל".
"לכזה ערב אין אפשרות לסרב. תן!", אמרה.
שב על עקבותיו ונתן לו את הסכום לשלושה חודשים.
הלב דפק לו, הלווה הרי יכול להיעלם מהעיר. הלב דופק, ואת הנעשה אין להשיב.
בדיוק ביום הפירעון בעל הבית לא היה בעיר, הוא נסע למסחר לעיר הבירה ורעייתו עמדה בעסק. נכנס גוי שחור ואמר כי הוא מעוניין לקנות בד לבגד. היא הציגה לו בדים, והוא החל להתווכח: "לא נראה לי, לא טוב, האם אין לכם דוגמה נוספת?".
"יש שם משהו למעלה, אבל כבר יצא מהמודה", אמרה בעלת החנות.
"בכל זאת, תביאי לי מלמעלה, נראה".
הולכת, לוקחת סולם, מטפסת, מביאה, מניחה את החבילה אל השולחן.
הגוי איננו.
טוב, לא נורא, ברוך שפטרנו – – שילך.
אך היא מסתכלת, א בראך! הוא שכח פה את הארנק… עכשיו כבר יהיה בלגן. הוא יאמר כי היה לו בארנק מיליון רובל ונגנב. סיפור נורא. היא התחילה לרוץ עם הארנק בבהלה לחפש את הגוי. חיפשה ברחוב הראשי, המשיכה להתרוצץ ימינה ושמאלה והאיש איננו. לא נמצא בשום מקום. היא עוררה סביבה בהלה, הכל שמעו את הסיפור וריחמו עליה. אנשי העיירה סייעו לה לחפש אותו בסמטאות, אך דומה שהאדמה בלעה אותו. מה נעשה? צרה גדולה.
בקושי הגיעה הביתה מתוך צער והמתינה לשוב בעלה. כאשר הגיע, בקושי הצליחה לספר לו את מה שקרה.
אמר לה: "תקשיבי, קודם־כל נפתח ונראה כמה יש, אולי באמת יש מיליון? נראה מה קורה"…
היא צעקה: "לא! רק זה לא! נוכל לומר כי לא פתחנו, אנחנו לא יודעים כלום. כי אם פתחנו בוודאי לקחנו". והוא היה סבור לומר: נפתח ונראה מה יש בו.
הוא פותח ורואה שם חמשת אלפים רובל. בדיוק הסכום שהלווה לאותו יהודי!
מיהר האיש לבית הרב לשאול אותו. הרב היה איש קדוש, והוא הפטיר: "אין כל ספק שה'גוי' הוא אליהו הנביא. הקב"ה היה ערב והוא נשלח להחזיר את כסף ההלוואה. אלא, מכיוון שההחלטה לתת לא הייתה שלך בעצמך כי אם של אשתך לכן היא זכתה לראותו – את אליהו הנביא".
אחרי הצהרים הגיע הלווה בעצמו וביקש להחזיר את הכסף. אמר לו המלווה: "פעמיים אני לא לוקח… הערב שלך כבר החזיר את החוב!".
(מתוך הגדה של פסח 'יחי ראובן')