ערב מלחמת העולם השניה שרר בארץ מצב כלכלי קשה, משפחות רבות היו חסרות כל. בית הכנסת הגדול שברחוב אלנבי בתל אביב התמלא במשפחות שברחו מאזורי הספר בשל מאורעות תרצ"ו, "המרד הערבי הגדול".
יהודי צדיק ושמו רבי ראובן שפנייר, שהיה ידוע בכינויו "הסבא ממירון", לא יכול היה לעמוד מנגד, החל עובר בבתי העיר, אוסף אוכל ובגדים ומחלק לנצרכים. גם משפחתו שלו הגיעה עד פת לחם, אבל ר' ראובן היה אומר: "זכינו שיקוימו בנו דברי המשנה 'ויהיו עניים בני ביתך'…"
בנו בכורו קיבל עבודה בבית מלאכה ביפו, וממשכורתו הזעומה התפרנסה כל המשפחה בדוחק גדול. יום אחד בא ר' ראובן לבקר את בנו בבית המלאכה, והנה ראה שם דוּד נחושת גדול, "סמובר". את הדוּד הזמין מישהו, שלבסוף התחרט כיון שלא היה ביכולתו לשלם.
צץ במוחו של ר' ראובן רעיון אדיר: את הדוּד הזה עליו לרכוש! הוא יעמידנו ליד בית הכנסת הגדול ויחלק שתיה חמה לכל המשפחות הנצרכות באזור. לא בחינם יעשה זאת, אלא ישלמו לו תמורת שירותו, בפרקי תהילים שישפכו לפני הקב"ה, אולי יחוס עם עני ואביון…
ניגש לבעל הבית, סיפר לו מדוע הוא מתעניין בדוּד, וביקש לקנותו. בעל הבית הסכים, ודרש שישלם רק תמורת החומר, על הנחושת. סכום זה הסתכם בערך לשכר עבודתו של בנו לשבועיים ימים. ר' ראובן הסכים מיד. הוא סמך על הקב"ה שיזמין לו את הכסף עד זמן התשלום.
ר' ראובן לא חיכה עד שהבעלים יקח את הדוּד ברכבו לבית הכנסת. יתכן שהוא עלול להתחרט, יתכן שמישהו אחר ירצה לקנותו. לפיכך נטל את הדוד, סחבו, ותוך שעה היה הדוּד כבר מעל פרימוס דולק. הוא הזדרז ואסף מכל החנויות מסביב תה וקפה, והחל מחלק לכולם ומחיה את נפשם.
עברו שבועיים, ובנו נכנס לקבל את משכורתו. אמר לו בעל הבית שכבר שילם את משכורתו בדוּד שנתן לאביו. חזר הבן מאוכזב הביתה וסיפר לאמו את "פרשת הכסף ודוד הנחושת"… פרצה אמו בבכי. במה תשלם את חובותיה לחנויות? במה תאכיל את ילדיה?
החליטה הפעם ללמד את בעלה לקח… יצאה לעבר בית הכנסת הגדול, צועדת ובוכה. והנה בא לקראתה יהודי עטור זקן לבן והדור בלבושו. פנה אליה החכם: "אשה, למה תבכי, אולי אוכל לעזור לך?" כשראה שהיא מתקשה לדבר בעברית, פנה אליה באידיש רצוצה, והפציר בה, עד שהחלה לספר לו את "פרשת הדוד".
כששמע זאת הזקן, סטר בשתי ידיו על ראשו וצעק: "אוי לי, אני אשם בדבר! אני התחייבתי לשלם את חובו של רבי ראובן, לצערי שכחתי מזה ובגללי נגרמה לך עוגמת הנפש. סלחי לי בתי" – ותוך כדי דיבור הוציא שטרות כסף מארנקו ומסרם לה. היא לא פקפקה לרגע באמיתות דבריו, וכיון שהיתה המומה לא שאלה את האיש לשמו. הוא הלך לדרכו ונעלם מעיניה.
אדהכי והכי החליטה האשה לגשת ולראות את מעשי בעלה, מה הוא עושה כל הימים בחצר בית הכנסת. והוא, בראותו אותה מתקרבת, נזכר שהגיע מועד הפרעון של הדוּד, נפלו עליו אימה ופחד… אמר לעצמו: 'הנה, עכשיו היא תבוא עמי חשבון. הלוואי והייתי נבלע באדמה הרגע'… והנה זה פלא, ר' ראובן ראה על פניה חיוך רחב. כל מה שהיה מסביב עשה עליה רושם כביר. היא ראתה את בעלה בשיא העבודה, מחלק לחם ושתיה – 'למנצח על מקהלת החסד!'
החיוך הביא את ר' ראובן להעז ולשאול אותה: "נו, אשתי היקרה מה את אומרת על בית החרושת שלי?" תשובתה היתה מיידית. היא שינסה מתניה והצטרפה אליו בחלוקת הקפה והתה.
תוך כדי סיפרה לבעלה על החכם הפלאי שפגשה בדרך. ר' ראובן הצטמרר כולו. פנה ואמר לאשתו בתמימות: "אשריך אשתי היקרה, זכות גדולה נפלה בחלקך. תמורת כל הצער והסבל שאת סובלת בגללי, זכית לגילוי אליהו, וכמה חבל שאני לא זכיתי לראותו" (ספר מירון).
(נר לשולחן שבת, נשא תש"פ)