ספרה הרבנית שלזינגר מלונדון אשת הגאון ר' אליקים שלזינגר ראש ישיבת הרמ"א, כי היתה שכנה דלת מול דלת בירושלים של הרבנית שרה רוטברג רעייתו של הגאון רבי זלמן זצ"ל ראש ישיבת "בית מאיר".
פעם אחרי הדלקת נרות, כאשר הבעלים כבר הלכו לבית כנסת, היא שומעת מהבית של ר' זלמן בכיות נוראות עם גניחות. היתה בטוחה שקרה משהו, דפקה בדלת, ומשלא פתחו פרצה את הדלת בבהלה, והנה היא רואה את הרבנית רוטברג עומדת ליד הנרות ומפיה בוקעות שאגות אימים.
"שאלתי אותה, מה קרה, ר' זלמן חולה? אך הרבנית כאילו לא יכולה לדבר", סיפרה.
כשסיימה הרבנית רוטברג את תפילתה, נרגעה מעט, והתישבה לשוחח עם שכנתה המבוהלת. "תסבירי לי מה קרה?" ביקשה הרבנית שלזינגר, ושכנתה הסבירה בקול בוכים: "בננו היקר נ"י, בא ביום ששי מהחיידר, והרבי כתב לו בדף שהשבוע היתה לו ירידה בלימודים. את יודעת איזה אסון הוא זה, על זאת בכיתי… "
הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א היה רגיל להיכנס בצעירותו לביתו של הגאון מטשעבין זצ"ל לשוחח עמו בדברי תורה. פעם אחת נכנס אליו והציע בפניו חידוש נפלא שנתחדש לו, והנה לאחר ששמע הגאון מטשעבין את החידוש ונהנה ממנו מאד, הגיב לפתע תגובה שהביכה את אומרו: "החידוש הזה אינו שלך".
נבהל ר' משה, מדוע הוא חושד בו חלילה שאומר תורה שאינה שלו?
הסביר לו הגאון מטשעבין: "חידוש זה שייך לדמעות של האמא, כי אי אפשר לחדש כזה חידוש בתורה ללא התפילות והדמעות של האמא".
בספר 'חכמת החינוך' מובא מה שסיפר מחנך מפורסם: הכרתי משפחה חשובה בירושלים אשר כל ילדיהם גדולי תורה יושבי על מדין וראשי ישיבה. כששאלתי את האבא מהו הגורם להצלחה, הוא גילה את סודו וכך סיפר:
כאשר באתי להתעניין על בני הבכור אצל המלמד בכתות הקטנות בחיידר, השיבני כי רחמנא ליצלן ראשו סתום, פשוטו כמשמעו. אינו קולט מאומה!! החילותי להתענות ולהתפלל על ילדי באופן קבוע, ובסופו של דבר כל ילדי הכיתה פרקו עול תורה רחמנא ליצלן מלבד בני שהחזיק בתורה, גדל ונתעלה בה.
(הובא בגיליון 'דרישה וחקירה' מתוך החוברת 'תפילתה של אמא' ח"א בהוצאת 'קול האמונה')