הטיסה החלה, ולפתע נשמע רעש נורא ואיום מכיוון המנועים. לב כולנו 'נפל'. זה היה איום ונורא! ראינו את המוות מול העיניים! מתברר שתקלה חמורה קרתה והגלגלים אינם יכולים להיפתח, כך שבגדר הטבע אין לנו דרך לחזור בריאים ושלמים אל היבשה…

"וַיְבָרֶךְ אוֹתָם" (בראשית מ"ט, כ"ח)

• זכיה גדולה נפלה בחלקכם, בהיותכם האיש אשר רבינו זצוק"ל נאות שישמשו, כנהג המוליכו ומביאו לאן שיצטרך. איך זכיתם לכך? ומה זכור לכם מאלפי הנסיעות הקצרות והארוכות בהן ישב רבינו זצוק"ל בכיסא הסמוך אליכם?

"אחד המניעים העיקריים לרכישתי את הרכב לפני כשלושים וחמש שנה, היה כאשר ראיתי לא אחת את רבינו עולה כאחרון העם אל התחבורה הציבורית, נדחף ונדחק כדי להגיע אל מקום חפצו, אם להשתתף בשמחות ואם לצרכים רפואיים. הדבר העיב עלי מאד והצטרף אל מכלול הסיבות בגינן רכשתי את רכבי הראשון. לאחר הרכישה פניתי אל רבינו ושחתי לו לפי תומי שרכשתי רכב, ושאלתי האם יסכים שמכאן ואילך אקחנו למחוז חפצו כשיצטרך לנסוע, וכך ייחסך ממנו ביטול תורה רב? רבינו נענה בחיוב ואני הייתי המאושר באדם.

"מאותו רגע ואילך זכיתי ללוות את רבינו כמעט בכל נסיעותיו. בדבר הזה היו שותפים גם בני ביתי, שהסכימו לצאתי לדרך בכל עת ועונה, לכבודו ולעזרתו של רבינו. לא משנה אם היה זה בשעת לילה מאוחרת, מיד אחרי שחזרתי מחו"ל או בערבי פסחים, כשלקחתי את רבינו לשהות ב'ליל הסדר' בבית בנו, יבדלחט"א הגאון רבי משה שליט"א.

"במשך הנסיעות הרבות, היו אינספור פעמים שרבינו ישב שקוע בלימודו, מתוך ספר או מתוך שרעפיו. היינו יכולים לנסוע דרך ארוכה לעיר אחרת וחזור, כשבכל אותו הזמן רבינו לא פוצה את פיו אף לא פעם אחת, אלא יושב ודומם מתוך התעמקות מוחלטת בתורתו הקדושה. מאידך, היו פעמים רבות שרבנו פתח ושוחח עמי ועם המתלווים בלימוד, ולפרקים היה אף מספר דבר מה או מצטט שיחה נאה, מבית מדרשם של רבותינו מאורי הדורות. תקופה ארוכה מאד אף הייתי מבקש את רשותו של רבינו, להקליט את השיחות הללו למען יישארו למשמרת. הקלטות רבות, בעלות תוכן רוחני בלתי מתומחר, שמורות עמדי, ואולי יבוא יום והעולם יזכה להיחשף אליהן…

"אני זוכר שהיו כאלה שטענו שלא נכון אני עושה בהקלטות אלה, ובאחת ההזדמנויות שטחתי את הטענות באוזני מרן ראש הישיבה, ושאלתי האם אכן יש מה בדברם ושמא אכן לא ראוי אני עושה, כשאני מקליט את כל אותן שיחות פרטיות? רבינו השיב לי אז, ודבריו חרוטים בנשמתי עד עצם היום הזה: 'אדם צריך להיות מוכן 24 שעות ביממה שיקליטו אותו ויתעדו את מעשיו!', כי אכן אצלו הייתה כל מילה שקולה ומדודה בפלס, ולא משנה אם המדובר היה בשיחות ציבוריות לאוזני רבבות שומעי לקחו, או בשיחה פרטית בנסיעה קצרה או ארוכה…

"דבר מופלא אני יכול לציין, שבמשך כל עשרות השנים בהן זכיתי להסיע את רבינו מאות ואולי אלפי פעמים, לא אירע אפילו פעם אחת, שהוא לא בירך אותי בברכת 'יישר כוח' בסיום הנסיעה. זכורה לי פעם אחת, שהוא ירד מהרכב בעודו מדבר בעניין נחוץ עם אחד שהתלווה אליו, אולם תוך כדי דיבור עם אותו אחד, חזר לאחור בכדי לברך אותי בברכת ה'יישר כוח'. כך בכל דבר ודבר שזכיתי לעשות עבורו, עד יומו האחרון ממש, כל פעם הודה לי ובירך אותי. כך גם בערב האחרון, עוד קודם הסתלקותו, עוד זכיתי לקבל את ברכתו כברכת תודה.

"אני מוכרח לציין –– שמעולם, אבל מעולם, לא ביקש רבינו ממני שאסיע אותו למחוז מבוקשו. זאת באשר הקפדתו הבלתי מתפשרת שלא לבקש 'טובה' מאף אחד, לעולם. הוא רק היה מספר לי שברצונו להגיע כעת למקום כזה או אחר… אבל כל נימה של בקשה לנסיעה לא נשזרה בין מילותיו…"

"לא לחינם ליווה אותי רבנו עד גרם המדרגות!"

• מטבע קרבתכם המרובה אל מרן ראש הישיבה זצוק"ל, לבטח הייתם עדים לסיפורי מופת שהראו שאכן ראש הישיבה נמצא עמנו על הארץ, אולם ראשו מגיע השמימה. מה תוכלו לספר לדורות הבאים מסיפורים אלה?

נשימתו של רבי איצ'ה שליט"א הופכת לעמוקה יותר, וקולו נשנק: "הראש ישיבה היה כל כולו מופת! כל כולו קדושה עליונה וזהירות מופלגת ביותר! כל רגע ורגע ממיליוני הרגעים שהרכיבו את 104 שנות חייו היה כליל השלימות, כליל הזהירות… לא משנה כמה שהיתי במחיצת קודשו, עדיין כל אימת והגעתי לביתו, התמלאתי באימה וביראה, ברתת ובזיע… ידעתי שכל הגה שאני מוציא מפי צריך להיות מזוקק בתכלית האמת, בתכלית הרצינות…

"אספר לכם מעשה פלא מקדושתו של רבינו, ומהרגשתו את העתיד להיות ואת המתרחש במרחקים:

"לפני שש שנים, במוצאי ל"ג בעמר, נכנסתי אל הקודש פנימה יחד עם הגאון רבי משה לבל שליט"א, ראש ישיבת 'תורת חיים' במוסקבה, שהייתה תחת נשיאותו של רבינו, כדי לקבל ברכת פרידה טרם אנו טסים לארה"ב, לגיוס כספים למען הישיבה ופעילות הקירוב, בחבל הארץ הסובייטית. באורח פלא לא הסתפק רבינו בברכת הדרך אלא התרומם ממקומו בשארית כוחותיו, וליווני עד גרם המדרגות המוליך לרחוב. פליאה עלתה בלבי, אולם המשכתי בדרכי (מאוחר יותר שמעתי שהרב ישראל פרידמן, עורך 'יתד נאמן' ששהה במקום, שאל את רבינו אמאי הוא מלווה אותנו כך, ורבנו השיבו: 'ליווי זה שמירה!', סתם ולא פירש).

"עלינו למטוס לאחר חצות הלילה והטיסה החלה, לא חולפות דקות ארוכות, ולפתע נשמע רעש נורא ואיום מכיוון המנועים. לב כולנו 'נפל'. זה היה איום ונורא! ראינו את המוות מול העיניים! מתברר שתקלה חמורה קרתה, והגלגלים נתקעו כשנשבר הכן בצורה שאינם יכולים להיפתח, כך שבגדר הטבע אין לנו דרך לחזור בריאים ושלמים אל היבשה… כמה אמריקאים ששהו במטוס הצליחו להתקשר לארה"ב ולמסור את דבר הסכנה, ועד מהרה פשטה השמועה בכל רחבי ארה"ב והמוני יהודים נעמדו לתפילה.

"ידיד אישי שלי המתגורר בלייקווד, שמע אף הוא את השמועה הנוראה ומיהר לצלצל לבני ולהעירו משנתו… בני מיהר להודיע לרבינו (דרך  נכדו הרב גדליה הוניגסברג שליט"א ששהה אז, בשעה 4 לפנות בוקר, אצל רבינו בלימוד הקבוע), על הסכנה הנוראה החופפת על ראשי יחד עם עוד מאות יהודים שהיו על הטיסה. רבינו פתח באמירת תהלים עד זמן תפילת שחרית כוותיקין… אדהכי והכי הספיק הקברניט לרוקן את מכל הדלק לתוך הים והתכונן לנחיתה המסוכנת… רבינו סיים את התפילה, ומיד אחר אמירת הקדיש, אותו היה אומר כל יום בסיום התפילה, הסתובב והפטיר: 'לאיצ'ה היה כעת נס גדול!'… ואכן, רגעים קודם לכן נחת המטוס בצורה פלאית ושקטה עד שאיני זוכר נחיתה כה רגועה באף אחת מטיסותיי המרובות"…

"כזו הייתה קדושתו המופלגת של רבינו, שבעיניו הטהורות צפה והביט למרחוק!"

• במהלך השיחה המרתקת, מספר לנו רבי איצ'ה שליט"א סיפור פלא, המלמד על פקחותו הטהורה של רבינו, על הזהירות המופלגת בבין אדם לחברו ועל האחריות שהוא חש כלפי תלמידיו:

"לאבי מורי היה עסק בשווייץ, מקום מגוריו. כאשר בא בימים, החליט שברצונו לעזוב את ניהול העסק ולהקדיש את שארית חייו ללימוד התורה (אבי היה תלמיד חכם גדול מאד ואף רבינו העיד עליו נצורות). ההצעה הייתה שאני אשוב לשווייץ לנהל שם את העסק, שפרנס את כל המשפחה המורחבת. ההצעה הגיעה לפתחי ואני עליתי למעונו של רבינו, לשאול בעצת האורים ותומים.

"רבינו הרהר קלות והשיבני : 'תוכל לנהל את העסק, רק בצורה כזו ששבוע אחד תשהה כאן בארץ ושבוע אחד תשהה בשווייץ, כך לסירוגין' (זה היה בזמנים שטיסות מזדמנות לא היו דבר שבשגרה). שגרתי את התשובה לאבי וחיכיתי למענה פיו. משחלפו שבועיים ולא קיבלתי ממנו הזמנה נוספת להגיע לשווייץ חייגתי אליו, והוא אמר לי שההסדר הזה של הטיסות החוזרות ונשנות אינו נראה לו, על כן עלי או להישאר בארץ או להגיע לשווייץ להתגורר שם.

"מסרתי את התשובה לרבינו והוא השיבני נחרצות: 'לא! אתה לא נוסע לשם, אלא נשאר כאן על התורה ועל העבודה!'. התפלאתי: 'הלא ראש הישיבה בעצמו הציע לי לפני שבועיים לנהל את העסק לסירוגין, וכעת התשובה היא כה נחרצת לשלילה'. ומרן ראש הישיבה השיב לי תשובה, שיותר ממה שהיא 'מענה', היא דרך חיים: 'אביך עמל כל חייו להקים ולקיים את העסק המשפחתי. לא נאה היה אם היית משיב לו תיכף בשלילת בקשתו. צריך להתחשב ברגשותיו ולהבין ששלילה מוחלטת תוכל להביא לו לכאב לב… אבל אחרי הכל, אני לא חושב שאתה צריך לעזוב את חיי התורה כאן ולשוב לשווייץ מולדתך, ובכלל, לא טוב הדבר כשאב ובנו מצויים יחדיו בנבכי אותו עסק… על כן השאתיך עצה כזו, שמצד אחד היא מראה לאביך שאתה מוכן ומזומן לעזור עם העסק, אבל מאידך גיסא, ברור היה לי שלא יקבל את הצעת הסירוגין, כך יצאו שני הצדדים נשכרים'.

"כאן הוסיף לי רבינו משפט אחד, שלימד אותי עד כמה גדול בישראל נושא באחריותו את השאלות המגיעות לפתחו: 'אני שמח שהענין ירד מהפרק, כי חששתי שמא פן ואולי אביך כן יסכים להצעת הסירוגין… כל השבת התפללתי שלא יסכים!'. וכשרבינו אמר 'כל השבת', זה אומר 'כל השבת', פשוטו כמשמעו ללא מיליגרם של גוזמא…"

"על שלוש אלה אני מתפלל בכל שמונה עשרה!"

מספר איש שיחנו שליט"א: "לפני תקופת זמן, כשגזירת השחיטה (או המילה) בוטלה מעל ראשם של יהודי גרמניה, נכנסתי אל רבינו ובישרתיו את הבשורה הטובה. רבינו שמע, עיניו אורו ונהרה של חדווה נשפכה על פניו. באותה שעה הוא גילה את אוזני: 'שמחה גדולה היא בשורה זו עבורי… שכן שלוש פעמים ביום, לפני 'יהיו לרצון' בתפילת העמידה אני מבקש בקביעות על שלוש גזירות המטרידות את מנוחתי: על גזירת הגיוס המאיימת לקרוע נערי ישראל מתורתם, על גזירת השחיטה וגזירת המילה הטורדת את שלוות אחינו בני ישראל שבגולה".

(מתוך מוסף מיוחד 'רבא דעמיה'  עיתון המבשר)