בימים אלו שב'דף היומי' עוסקים בנושא קמיעות ודין הוצאתם בשבת, שיגר אלינו אחד מקוראינו סיפור הקשור לענין זה, שהתרחש בבנו השלישי של מרן החת"ס זי"ע – רבי יוסף יוזפא סופר ז"ל.
רבי יוסף יוזפא זצ"ל נולד בשנת תקפ"ה בפרשבורג לאביו החת"ס, נלקח לחתן אצל רבי אלחנן משיראוויץ והתגורר לידו. היה ת"ח וצדיק תמים. פטירתו, בט"ז תמוז תרמ"ג, כרוכה היתה במעשה נורא, המתואר בספר זכרון למשה עמ' מד. וכך כותב שם הגרמא"פ זוסמן-סופר ראב"ד פעסט:
"מפי אדמו"ר הגאון דפאקאש [רבי אליעזר זוסמן סופר] בהיותי לומד אצלו עוד בהאלאש, שמעתי מעשה נורא:
"בשנת תרמ"ג בקיץ באה השמועה לא טובה והמדאיבה, שהקצין ר' יוזפף שרייבער ע"ה [בנו השלישי של החת"ס הק' ז"ל], דר בשיראוויטץ, סמוך לגאלגאץ, נהרג מערל אחד בעל חובו, על פני השדה, בנסעו לפריישטאדטל על עגלה שלו. (ופלא, המנהיג העגלה ברח ופלט לו, והסוסים מעצמם הפכו פניהם ואת העגלה לאחור, והביאו הנפצע והנהרג רח"ל לביתו, בלי מנהיג, עד חצרו. שם יצאה נפשו הטהורה).
"וכאשר באה השמועה ביידישע צייטונג, ותפעם מאוד רוחו של אדמו"ר ז"ל, והיה יושב ונאנח כל היום כולו, וראינו והכרנו על פניו שמאד מצטער את עצמו, ונגע ללבבו, עד שלא דיבר דבר כל אותו היום.
"ולעת ערב קרא אותנו… ואמר לנו: שמעו בניי מה שאספר לכם. כל היום כולו הייתי מצטער עצמי, ולא מצאתי פתר לדבר איך נהיית כזאת, מקרה כזה לזרע קדש של החת"ס הק' זי"ע. עד שחקרתי ודרשתי בעומק הלב, ומצאתי פתר לחידתי.
"הלא אתם ידעתם ושמעתם שהחת"ס הק' היה בעל קבלה גדול, ולעתים רחוקות נתן קמיעות, אבל רק לאוהביו ובעלי סודו, ואחד המיוחד שבהם היה הגאון מו"ה דניאל פרוסניץ זצ"ל… והסופר הקמיעות היה תמיד בעל סודו ותלמידו, א"א הגאון ר' פישל סופר ז"ל.
"הגאון ר' דניאל ז"ל היה מתענה תעניתים הרבה על כל חלום וחלום, אין מספר, ולעת זקנותו ביקש את רבו החת"ס ז"ל שיתן לו קמיע' נגד בעל החלומות. אכן החת"ס לא אבה שמוע ומיאן לעשות רצונו.
"פ"א הפציר בו הרבה ונענה לבקשתו, ואותו היום ערב שבת היה, וקרא את הסופר הנאמן, אבי הגאון ר' פישל ז"ל, וצוה לכתוב. ומשה הי' קורא ור' פישל הי' כותב, ונתן את הקמיע בתכריך קטן כנהוג, וצוה אותו להובילו להגאון ר' דניאל ז"ל, ולתלותו על צווארו בזהירות גדול, וכן עשה כאשר צוה משה החת"ס ז"ל.
"בליל שב"ק כאשר בא החת"ס ז"ל מבית הכנסת לביתו, ודרכו היה לאסוף את כל בני ביתו, בניו בנותיו וחתניו ונכדיו מקטן ועד גדול סביביו, לברכם בזאת הברכה אשר ברך משה איש אלקים, פתאום בהתאספם, ביקשו הילד הקטן יוזעף, ויפנו כה וכה, והילד איננו. ביקשו וחיפשו בכל הבית כולו, כל החדרים וכל חורי הבית מעליה ועד המרתף, ולא מצאו הילד יוזעף.
"והחת"ס חרד חרדה גדולה למאוד, וקרא בקול: 'יוזעף איזט ניכט דא, איך האבע גלייך ניכט וואלען אנפאנגען מיט דעם בעל דבר. לויפט צו ר' פישל, ער זאלל גלייך קאממען [=יוזעף איננו, לא רציתי מעיקרא להתחיל עם ה'בעל דבר'. רוצו לר' פישל שיבוא מיד).
"ר' פישל בא, והחת"ס שאל אותו אם תלה הקמיע בזהירות על צוארו של ר' דניאל כאשר צוה אותו, וביחוד אם היה זהיר שהכתב – דהיינו האותיות – יהי' תלויין ישר, ולא נהפכו ממטה למעלה בכתב מהופך. והשיב, כי ודאי עשה כאשר צווה לו רבו הקדוש.
"ובכל זאת לא נחה דעתו, ולא שקטה רוחו של החת"ס הק', וצוה לו שילך מיד לר' דניאל ויפתח הקמיע' לראותו. וכן עשה, וראה כי באמת קרה לו מקרה בשגגה ובבלי דעת, והקמיע היה תלוי בכתב מהופך מלמטה למעלה. ותיקנו תיכף על מכונו האותיות מלמעלה ללמטה. אחרי כן הלכו עוד הפעם לבקש הילד בחורין וסדקים, ומצאו התינוק מושלך בביהכ"ס ונתעלף.
"ולפי השערתי – אמר עתה אדמו"ר הג' דפאקש – מאותו שעה בודאי נשאר עוד קצת קליפה ורוח מסאבה בהילד הזה, עד שדבק בו תמיד, ועד ששלט בו, והיה כח בהערל הזה לפצוע בו ולהרוג ר"ל לעת זקנותו".