שח הגר"י זילברשטיין בשיעורו: בספר החדש 'שבת בשמחה' סיפרנו על אירוע שהתרחש בשנותיה הראשונות של רמת אלחנן, כאשר בני זוג שחזרו בתשובה התכוננו לעבור ולהתגורר בשכונה. האשה עמדה במצב רוחני יותר גבוה מבעלה, אבל גם הוא התקרב כבר באופן משמעותי, ולא היתה לו בעיה להימצא ולגור בחברתם של בני תורה.
רק בעיה אחת הציקה לו, וממילא גם לנו… כלב היה לו, לבעל, שהלך איתו לכל מקום, והאיש טען שהוא אינו מסוגל להיפרד מכלבו זה… מי שמכיר את עולמם של בעלי-הכלבים, יודע גם 'להסביר' שהדבר אינו פשוט, כיון שהכלב מעניק לבעליו את ה…כבוד שהוא זקוק לו.
כל פעם כאשר הבעלים נכנס לחדר בו נמצא הכלב, מכשכש לו זה בזנבו, ו'מוכיח' לו בכך שהוא 'מעריך' ו'מכבד' אותו… והאדם נהנה מכך…
לאחר שהאיש אמר שלא יוכל לעבור לרמת אלחנן בלי הכלב, לא ידענו מה לעשות. שכן הציבור המתגורר בשכונתנו איננו מורגל להתגורר ליד כלבים, ואם אלה ינבחו וירעישו את הסביבה, תהיה זו בעיה חמורה, העלולה להציק ולגרום להפרעה חמורה לציבור כולו, ובעיקר לנשים ולילדים.
כיון שמרן הגרא"מ שך זצ"ל היה עוד אתנו בחיי-חיותו, החלטנו לעלות למעונו ולשאול את פיו כדת מה לעשות, והאם להסכים לכך שהבעל יעבור לרמת אלחנן עם כלבו.
מרן ראש ישיבת פוניבז' זצ"ל שמע את השאלה, ועשה רושם שלא הבין מה השאלה… 'בודאי שאפשר להתיר לו שיעבור אליכם, ולא צריכה להיות בכך כל בעיה', אמר.
תשובתו של מרן הגרא"מ שך זצ"ל היתה כל-כך ודאית וחד-משמעית, שלא היה כל טעם שאמשיך לשאול אותו בענין הנשים והילדים העלולים לסבול מנביחותיו של הכלב.
אמרנו אפוא לבעל שהוא יכול לעבור לגור ברמת אלחנן יחד עם כלבו. וכך אכן היה. התושבים שהופתעו מ'האורח הבלתי-צפוי' שמעו ממני את הוראתו של מרן זצ"ל, וכולם הסכימו לשמוע בקול גדולי הדור.
לאשה אחת שבאה והתלוננה שנביחותיו של הכלב מפחידות אותה, אמרנו שתנסה לדמיין לעצמה שעל כל נביחה ונביחה היא מקבלת סכום גבוה של כסף… הרי בודאי שבמקרה זה תסכימי גם את לשמוע את הנביחות!
על אחת כמה וכמה כשבכל נביחה את מתגברת על עצמך, ומכוונת לציית לקול חכמים, הרי המחיר שתקבלי על כך יהיה גבוה הרבה יותר.
בסופו של דבר, כעבור שבוע-שבועיים, כאשר האיש הבין שחברתם של בני תורה איננה המקום המתאים לגידול כלבים, הסכים מרצונו להשתחרר מהכלב, והעביר אותו לאגודת צער בעלי חיים…
מהוראתו של מרן זצ"ל אפשר ללמוד על היחס שאנחנו צריכים להעניק לאחינו בני ישראל. בודאי שאי-אפשר להקיש ממקרה למקרה, ועל כל דבר צריך להתייעץ עם גדולי ישראל, אבל אם מרן הגרא"מ שך, שמלבד גאונותו העצומה וצדקותו היתירה, היה גם חכימאי דיהודאי, הבין שאם נתיר לבעל להגיע עם כלבו, לא יעבור זמן רב עד שיבין לבד את אשר עליו לעשות, בהיווכחו בהנהגתם הנאותה והמכובדת של שכניו, הרי שאפשר ללמוד מכך שהעיקר תלוי בנו!
יהודי שאינו שומר מצוות הנפגש עם יהודי של בית מדרש, ומבחין באצילותו וביופי-מידותיו, יהיה מוכן לוותר על הכל, על כל האידיאות (ועל הכלבים) שהציפו את חייו עד עתה, ולשוב ולחדש ימיו, ולהתקרב לאביו שבשמים.
וכן להיפך, חלילה; אם שומרי המצוות אינם מתנהגים כבני אדם, ומוכיחים את קטנוניותם, הרי שהם מרחיקים בכך את אחיהם מחיי התורה והמצוות.
האנשים העומדים מעבר למתרס בוחנים ובודקים אותנו בזכוכית מגדלת, וכאשר הם רואים שהנהגתו של יהודי שומר מצוות טובה היא לשמים וטובה לבריות, יש סיכוי רב שגם הם יתדבקו עד מהרה בבורא עולם, וזכותם של כל הדורות שישמרו מעתה על מצוות ה', יוטלו על גבו של אותו יהודי שהתנהג כשורה, וקידש בכך את שמו יתברך.
גם בענין השבת, אילו היינו ממחישים בפני אחינו התועים את נועם השבת, את היקר והתפארת שבשמירתה, בודאי שהדברים היו עושים עליהם רושם, וגם הם היו חפצים לעבדה ולשמרה.
(קול ברמה – בטאונה של רמת אלחנן, שבט תש"פ)