את המעשה הבא סיפר חתן מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, הר"י צביון, כפי שאירע בישיבת פוניבז' לפני שנים רבות (ומובא בהגדה של פסח קנין תורה):
היה זה חורף ארוך. זמן החורף התחיל בברע'ן ובהתלהבות, הלומדים חדו בפלפולם, אבל גשם – אין. החלו החקלאים לדאוג, ואף עימם אט אט נכנסה הדאגה בלב עומדי בתפילה שהרכינו ראשם בתחן "ברך עלינו את השנה הזאת". אך החורף נשאר שחון.
והנה יום אחד בהיר במיוחד נכנס מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל לבית המדרש, וכהרגלו מיד הוקף בתלמידים ובלומדים, והחלה שיחה ערה אודות הסוגיות הנלמדות בתחילת המסכת, דף ד'. האוירה התחממה, קושיות, תירוצים, חידושים והברקות, כשלפתע הרב שך קרא במורת רוח: "אתם האשמים בעצירת הגשמים!"
כולם נתפלאו: הן אמת שעלינו, החרדים לדבר ה', מוטלת אחריות יתר על כל המתרחש בדור, אך עדיין מדוע הטיל עלינו מרן אשמה זו? כלום לא התפללנו די? כלום חטאנו יתר על המידה עד כדי כך שהכל בא בעבורנו?
מרן ראה את השתאותם, הסתכל עליהם במבטו המאיר והסביר בחיוך: "כששר של גשמים יורד לישיבת פוניבז' והוא רואה שאוחזים רק בדף ד', מיד הוא אומר לעצמו: הו, כנראה זמן החורף טרם התחיל, אנו עוד בשלהי האלול, עונת הגשמים טרם הגיעה, אמתין עוד, אנוח קמעא"…
סיים הרב שך בגערה של חיבה: "אם שר של גשמים יראה שאנחנו אוחזים קדימה והחורף בעיצומו – מיד יקיים שליחותו וימטיר עלינו מטר…"
(משנתה של תורה)